שעת חצות שָׁנָה חֲדָשָׁה, מְנַשֵּׁק אֶת הָרוּחַ הַקָּרָה חִבּוּק שֶׁל חָלָל עָמוֹק, אי שָּׂם קוֹלוֹת שֶׁל חוֹגְגִים הַמְּסִבָּה נִמְשֶׁכֶת וַאֲנִי לֹא שָׁם.
הַיָּרֵחַ יוֹדֵעַ אַהֲבָתִי, הִיא מִכּוֹכָב אַחֵר קָרוֹב אֲבָל רָחוֹק כָּל עֶרֶב חוֹלֵם כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר הִיא נֶעֱלֶמֶת עִם הָרוּחַ, שֶׁלֶג יוֹרֵד מְכַסֶּה דַּקּוֹת שֶׁלּ אַגָּדָה, עַל הַהיא מֵהָרֵי הַחוֹשֶׁךְ שֶׁל חַיֵּי.
|