עוד מעט נפגשים. אני הולך ברחוב השקט, לא אמור להיות כאן עכשיו. מביט מסביב, רק לא לפגוש מישהו שאני מכיר. אני בעבודה עכשיו, בעצם. אמור להיות. גם בעלה. ואני הולך מהר יותר, אני רואה את הבניין, מרחק דקות הליכה ספורות.
כשאכנס אליו, אחצה גבול בלתי נראה. תחנת מעבר למימד מקביל. הזמן בו מתנהל אחרת, והוא מנותק מהעולם החיצון. זו רק היא וזה רק אני. בחוץ שקט, ובמשרד עובדים ומתנהלים באחריות וביעילות. אבל עוד מעט היא תרכב עלי, עולה ויורדת, אני על הספה והיא מזדיינת עלי, נושכת את הצוואר שלי, מורה לי להכניס אצבע לתחת שלה, ואחר כך עוד אחת.
היא תעמוד על ארבע ותצעק שאני אזיין אותה חזק. ואני אתחנן שלא תפסיק כשהיא תמצוץ לי, תלקק ותנשק אותי ותדחוף לי אצבעות בעצמה. לפעמים אנחנו מגיעים למיטה, בדרך כלל זה קורה בסלון, על הספה, על השטיח. אין לה סבלנות או עכבות. היא דורשת את מה שהיא רוצה, מקללת, מדברת מלוכלך.
ואחר כך ליד הדלת נתחבק, ואני ארגיש שוב את הזין שלי מזדקר כנגדה. אבל הזמן תם, והגבול תכף נסגר. אנחנו לא נדבר עכשיו כמה ימים. עד שעת הכושר הבאה. אני יודע שזו אשליה, שקו הגבול יכול להיעלם בגלל שינויים בלוחות זמנים או צירוף מקרים לא זהיר, והכל יתפוצץ. אבל המשיכה גדולה מדי. אנחנו לא יכולים או רוצים לעצור. |