השבוע למדתי איך להכניס 37 שנים לכמעט 37 ארגזים.

יצא מצחיק איך כמעט כל שנה מקבלת ארגז.

בארבע השנים האחרונות למדתי (לפעמים בקושי רב) איך מפנים מקום לעוד מישהו.

איך מזיזים חלק מהדברים הצידה, מוותרים על חלק מהדברים, נפרדים מחפצים העיקר שיהיה מקום.

לא היה לי קל לעשות את זה כי היה לי מאוד טוב לבד.

פתאום מישהו חדר למרחב שלי, למרות שהיה לי כל כך נעים וטוב, למרות שהאהבה הייתה מתוקה, החרדות מהשותפות, מהחלוקה היו קשות.

גיליתי שכשמשחררים את כל הפחדים וכמו שבחושך סבורים שיש מפלצת מתחת למיטה עד שמדליקים את האור, גם אני הארתי את כל הפחדים וחלקתי אותם כמו את החיים המשותפים עצמם.

עד מהרה כבר לא זכרתי איך זה להיות לבד.

מאוד קל לחיות ביחד. יש מישהו שאפשר להתחלק איתו בכל.

בקטעים הקשים מרגישים את זה הכי חזק.

אהבה זה דבר מציל. נקודה.

והינה אני בבית החדש כבר שלושה ימים שלימים.

אחרי עבודה קשה של חודש וחצי, שיפוצים ארוכים וקשים, אינסטלציה, חשמל, והמון מתחים... עברנו.

שלושה ימים לפני המעבר כמעט ולא ישנו כי הייתה המון עבודה של אריזה.

עשינו המון נגלות בין תל אביב לבין העיר החדשה שלנו.

בימים האלה שיננתי את הדרך, עכשיו אני אעשה אותה לבד, כשאני נוהגת וצריכה להתרכז.

לא תמיד זה קל לי.

ביום חמישי נשארתי פה לבד במשך היום.

פתאום זה היה כל כך מוזר לשמוע רעשים חדשים.

עשר שנים התרגלתי לרעש של קו 63, לצעקות של רוכבי האופניים שיורדים בשדרה.לדיסקים המשובחים של השכן מהדלת ליד ולמסיבות הפרועות של השכנות מלמטה.

התרגלתי לקולות שמגיעים מכיכר רבין כשיש שם אירועים גדולים, התרגלתי לזה שאף פעם כמעט אין שקט. אבל הרעשים כבר היו כמו מוזיקה לאוזניי. זה היה הבית שלי וזה היה הפסקול של החיים שלי.

והינה מדירה של 40 מטר עברתי למרחב של כמעט 100 מטר. (ושוב אזכיר שאני בוחרת לשמור על פרטיותי ולא לפרסם את העיר אליה עברתי).

פתאום אני צריכה ללכת לכל מקום, למצוא כל מקום.זה מדהים איך פתאום אני צריכה להתרגל למפסקים חדשים לכל החשמל בבית.

פתאום יש לי מקום בשירותים. יש לי אופציה לאמבטיה למרות שישראל מתייבשת ואני לא אנצל את זה... אבל המחשבה שהאופציה קיימת מאוד משמחת אותי.

יש מלא שמש בבית ואוויר מסוג אחר.

פתאום אני שומעת המון צחוק ילדים מבחוץ ובכי של תינוקות רעבים.

יש כאן המון משפחות, זה מקום מאוד זוגי.

זאת לא הסיבה שעברנו לכאן אבל זה משהו שגילינו בזמן השיפוץ.

אני מתה על הפרצוף שעושה מי ששומע לאן עברתי.

אני חושבת שזה הצד השני של האישיות שלי.

ודווקא בגלל זה אני מנסה להסתובב פה כמה שיותר, נעים לי לגלות עוד ועוד מהמקום הזר הזה שבחיים לא הייתי מאמינה שאגור בו.

אתמול הלכנו לעשות קניות בלילה, חזרנו בדקה לחצות ועמדנו מחובקים בכניסה לבית כמה דקות ארוכות.

בן זוגי שאל אותי אם אני כבר מרגישה בבית ואמרתי לו שאני מאמינה שברגע שלא יהיו ארגזים יהיה לי יותר קל להרגיש שייכת.

וגם הוספתי שזה נורא מוזר פתאום שהחדר שינה משמש רק בתור חדר שינה.

אין שם מחשב ולא אוכלים שם.ככה זה שגרים 10 שנים בדירת חדר וחצי.

אחד החדרים הופך לדומיננטי ולנעים יותר.

ביום שעברנו לפה חברה אחת טובה הפתיע אותי והופיע בדלת עם מגש עוגות ענק שהיא הכינה וסיר מרק קטיפתי וחם.

זאת הייתה נקודת אור וחום ביום גשום ולא קל.

החברה הכי טובה שלי נסעה ללונדון לשלושה ימים וביום חמישי היא באה בבוקר עם עוגיות טריות ושקית מלאה מתנות מהעיר שאני הכי אוהבת בעולם.

כל כך שמחתי לראות אותה.

היא הייתה כל כך חסרה לי. לא להאמין שהיא נסעה רק לשלושה ימים והרגשתי ככה.

היום הלכנו לנקות את הדירה בתל אביב ולהחזיר את המפתחות.

ביום של ההובלה עזבתי את הדירה בוכה.

היום היה לי יותר קל.

יום שישי, תכף אלך לבשל ארוחה ולפרוק עוד ארגז או שניים.

מחר ההורים משני הצדדים באים להתארח, אולי גם ננוח קצת (-:

ועוד מילה אחרונה לסיום:

אתם החברים שלי פה כותבים לי מילים מקסימות וחמות כל כך.

ואני? לא יוצא לי לענות לכם בגלל חוסר זמן.

אבל אני קוראת הכל ומעריכה כל כך.

תמשיכו לבקר אותי, אני מבטיחה לענות.