הפוסט הזה מבקש כבר מספר ימים להכתב. במקרה (או שלא ממש) הגעתי לקרא פוסט של אחת הכותבות כאן בקפה שטרם יצא לי לקרא משהו משלה. הפוסטים שלה מהווים פה למי שאינם יכולים לדבר בעד עצמם (גם אם יש להם ובדרך כלל יש להם, פה או מקור ). הם גם אינם מסוגלים להגן על עצמם, גם מפני פגיעתו העקיפה או הישירה של האדם בהם. הם כל כולם נתונים למעשה לחסדנו, כן מדובר בחיות.
בפוסט הזה מתייחסת הכותבת (בונבוניטה ) לקירות הזכוכית, הנבנים כפתרון, שמציעה הבנייה המודרנית לאנשים, הגרים בסמיכות לכבישים המהירים. כמו גם לבנייה המודרנית בכלל ולהשפעתה לא רק על הציפורים אלא גם עליינו...
פוסט מרתק, המציע זוויות הסתכלות שונות על השלכותייה של בנייה זו, על פני הנוף והמבקשים לחיות בו או להגביה עוף (כן, לטעמי גם במובן המטאפורי של הדברים ! ).
והנה גם הקישור:http://cafe.themarker.com/view.php?t=1387255
ואני מבקשת להוסיף נקודת מבט נוספת לאוהבי השירה בינינו ולכל חובבי הטבע והסביבה, באשר הם.
כשקראתי פוסט זה, מייד עלו בזכרוני שני שירים, הנקשרים בציפורים.
הראשון שירו היפהפה של נתן זך, הנקרא "ציפור שנייה "
ציפור שנייה / נתן זך
ראיתי ציפור רבת יופי הציפור ראתה אותי ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.
עבר אותי אז רטט של שמש אמרתי מילים של שלום מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום.
בשיר זה מביע הדובר את התרגשותו והתפעמותו מציפור יפה, ששבתה את ליבו ביופייה וברי לו, כי לא יזכה לחזות עוד ביופי שכזה. היא נתפסת בעיניו כייחודית והרגע עצמו בו יתאפשר לו לזון עיניו ביופייה כחד פעמי.
בשיר השני מתאר הדובר את התחושות הפיסיות שחש למראה הציפור ואת הבנתו כי מראה חד פעמי זה לו זכה, הביא אותו לומר "מילים של שלום". מילים שבקעו מתוכו באותו הרגע, בהשפעת אותו מראה ולא יחזרו שוב על עצמן. כלומר שוב יש כאן הבנה שרגע המפגש הינו חד פעמי ולא ניתן לשחזור. ניתן גם לפרש את שתי השורות האחרונות בבית ב', כשינוי שנשא בעבורו מפגש ייחודי זה. שינוי, המתבטא בהסתכלות שונה שלו על המציאות ולפיכך גם אמירות אחרות, היוצאות מפיו שלא היו אפשריות קודם, טרם המפגש " מילים שאמרתי אמש/ לא אומר עוד היום ".
כמובן שניתן לראות את הציפור בשיר כמטאפורית למפגש עם מראה חד פעמי ששבה את ליבנו והותיר בנו רושם עז, אף השפיע אולי על תפיסתנו או מפגש עם איש או אשה, שהיו בעבורנו בלתי - נשכחים.
אבל אני מבקשת להישאר בפוסט זה עם הציפורים ויודעים מה גם עם המטאפוריקה למפגש עם מראה ייחודי, כי כשאני חושבת על הפגיעה שלנו או חוסר המחשבה שלנו על פגיעה אפשרית בציפורים, בבעלי החיים סביבנו או בצורות הנוף הטבעי, אני חושבת - אנשים, אם לא נתחיל כן לחשוב על כך לא ישארו לנו עוד כמה שנים ציפורים, שנוכל להביט בהן להנאתנו. ציפורים שיעוררו ביוצרים והמשוררים שבנו את היכולת לכתוב בהשראתן שירים. (כמובן שגם טבע או נוף טבעי לא יוותר הרבה, לטובת הבנייה, סלילה וכו' ועל מה בדיוק נוכל להביט, להנות ולשורר לנו שירים ?! )
את השיר השני שמאד נקשר לי עם הפוסט של בונבוניטה, אביא ללא הסברים. מאמינה, שהוא מדבר בעד עצמו ותבינו בעצמכם - ואם לא אשמח לבאר :)
מה איכפת לציפור /חנוך לוין
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק, הים הוא מלוח, הים הוא עמוק, אם הים הוא עמוק, מה איכפת לו לעץ, מה איכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק, יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק, אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לעץ, מה איכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק, יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק, אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לים, מה איכפת לציפור שהים הוא עמוק.
אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק, אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.
אכן, מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק ?! ולנו - איכפת אם ישיר או ישתוק ?!
רואים, איך מה שנראה לנו בשיר כפאזל, שאין קשר בין חלקיו, נקשר לתמונה אחת שלמה ? טבע, בעלי החיים, נוף ואדם - דבר קשור בדבר. דבר תלוי בדבר.
שתהייה לנו שנה אזרחית טובה, שנה בה נשכיל גם להרים את האף ולהתבונן הרבה מעבר לסנטימטרים של הבלטה שלפנינו.
ממני בחום, יעל. |