שירה בת 25. כשהייתה בת 16 קפצה אל מה שהיה יכול להיות מותה. שירה לא באמת רצתה למות אבל הישויות והסמים בלבלו אותה, כך סיפרה לי ולכן קפצה.פגשתי אותה לראשונה תשע שנים אחרי. חצי יושבת חצי שוכבת על המיטה הגדולה בחדרה, לידה מאפרת זכוכית גדולה, מלאה בדלי סיגריות, חלון פתוח, מזרקת מים קטנה על המדף, אבני מזל וקריסטלים בכל פינה, עלים ראשונים של נרקיסים על אדן החלון ושתי רגליים חסרות תחושה מונחות על המיטה. "מאמין באלוהים?" הייתה השאלה הראשונה שלה, לא יודע אם לקרוא לו אלוהים, אבל כן, יש שם מישהו, עניתי לה. לשירה יש שיער ארוך ופנים של בובה, בימים טובים היא לובשת שמלה פרחונית וצלליות צבעוניות נוצצות מקשטות את עיניה, בימים אחרים היא מכסה את פניה בכרית ובוכה. לאחרונה, מרבית הימים הם כאלה, "אני מתביישת שאני חיה", היא אומרת לי. מה עונים לילדה יפה שמאמינה בישויות שרוצות להרע לה. אי בודד, ממש בלב העיר שחוגגת מאה שנים בלי הפסקה, אצל שירה הכול הפסיק, כבר תשע שנים שהכול הפסיק. אתה יודע מה אני הכי רוצה, אמרה? ללכת לים, להרגיש שוב את החול ברגליים. ליד המיטה כסא גלגלים. אני רואה את שירה פעמיים בשבוע, מטפל ברגליה הפצועות, הרגליים שרוצות להרגיש את המגע של חול ים אבל גם את כאב הפצעים לא מרגישות.הטלוויזיה בחדר של שירה תמיד דלוקה , MTV, שום ערוץ אחר. יום אחד רץ על המסך קליפ, אחד ממיליונים , אנימציה עם דמויות מצוירות. "תראה" היא אומרת לי, אני כל כך שמחה שסוף סוף מתייחסים בMTV לישויות, "אתה יודע", העולם הולך להיות הרבה יותר טוב.כאמור, חוץ מהשם, סיפור אמיתי לגמרי. |