כל הענין הזה עם המזרון קצת יצא מפרופורציות, לא בהכרח רעות, אבל איכשהו אני מגיעה לקצה המירוץ -מסתבר שהתייחסתי לזה ממש כמו למירוץ ושגיליתי בי עוצמות של תחרותיות- עם הלשון בחוץ.

עברתי מתחושה שאין לי סיכוי לנצח, להובלה בסיכום האמצע, ולהפיכת כל הדבר הזה לעבודה במשרה חלקית.

מה שאני רוצה להגיד עכשיו בכלל לא קשור למזרון, אלא אלי ולאנשים שמקיפים אותי בחיי במעגלים השונים, כמעט כל יום הופתעתי, לרוב לטובה-הנכונות לעזור, לטרוח, לשתף פעולה עם השגיונות שלי, הפתיעה אותי מאוד.

אם אני לא לומדת מזה לקח אני צנצנת ריבת דומדמניות.

הצלחתי להביא אלי הביתה קצת יותר מ-40 איש, משפחה, חברים, וכמה אנשים, שזו היתה הפעם הראשונה וכנראה האחרונה, שאפגוש אותם (אחח ימי הסטוצים העלומים, אבל בלי הסקס), זה כל כך גיל 40, נפלא. עלו לרגל מכרכור, כפר מלל, מרגלות הכרמל, תל-אביב, נתניה וחיפה. הוגש כיבוד שכלל מרקים, פונצ', בוטנים מתוקים, בוטנים מלוחים, פיתות עם לבנה, עארק עם אשכוליות, ארוחת בוקר, המון כוסות קפה. הוחלפו שלושה סטים של מצעים וכיסוי מיטה אחד.

המזרון הועמד בפינת רח' מזרחי בפלורנטין, זכיתי לשיתוף פעולה מרנין של חוגגי ומצייני השנה החדשה הלועזית. חודשו קשרים אחרי ניתוקים ארוכים, גיליתי שזו לא בעיה בשבילי לפתוח חשבון עם כל מיני אנשים, ושאיזה מזל שבשבוע הבא אהיה ממש עסוקה בענינים אחרים.

ורגע של קיטש-שמאלצי--נוטף-דבש, גם אם לא אזכה, זכיתי באוסף חוויות מצוינות ובעיקר באיזה אמון מחודש במשפחה, בחברים,ובמכרים ואפילו בי.

אם זו לא התחלה טובה לשנה החדשה (טייקטו), לא יודעת מה כן.