כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    מכתב גלוי לוינסנט ואן-גוך - ספור קצר

    3 תגובות   יום שישי , 1/1/10, 23:23

    "כל הלן שבעה ימים בלא חלום דומה למת"
     

    וינסנט יקירי,

     

    המכתב הזה בטח יפתיע אותך. אילו אני במקומך, גם כן הייתי מופתע, אתה יודע מה, אף שאני הוא הכותב אליך, גם אני מופתע.

     

    אתה בטח יודע, עד כמה אתה מפורסם היום, באלו סכומי עתק נמכרים הציורים שלך. היפנים מתים עליך. יפני אלמוני השקיע בך מיליונים. גם חברות הביטוח היפניות אורבות לכל מכירה פומבית, שבה נמכר ציור שלך. זה קורה לעיתים רחוקות, אף אחד לא משוגע למכור ציור שלך, זו השקעה  בטוחה. מוכר רק מי שאין לו ברירה.

     

    דע לך, שהיום כל ילד מושתן יודע מי היית, שלא לדבר על כל משכיל ממוצע, שמתפאר בידיעת קורות חייך העצובים. מובן שגם אני, מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי מי אתה. ראיתי את הציורים שלך בספרי האמנות. לא הרשימו אותי הציורים שלך. אפילו  כשראיתי את האורגינאלים במוזיאונים, נשארתי אדיש. אבל באמסטרדם, כשלראשונה נחשפתי בבת אחת להרבה מהם, נשביתי. אתה הגדול מכולם.

     

    הרבה שעות ביליתי עם הציורים שלך. התקרבתי והתרחקתי. הסתכלתי מזוית אחת ומזוית אחרת, וממול, הרבה ממול. הצבעים צעקו אלי. עוצמה שלא ידעתי, זרמה אלי ממשיכות המכחול העזות, כאילו הייתי לידך, כשהנחת את הצבע. על מה אני מדבר, אתה לא הנחת את הצבע, אתה חרטת אותו עליי, הייתי הבד שנרעד מתנופת ידך, הייתי הלבה שהגעשת, שדחקת מתוכך באון, שהעלית ודחפת בכח הדם, בכח האדמה, בכח השמים והטרוף. אלוהים! קווי המתאר השחורים, הגסים, אני רועד כשאני נזכר בהם, אני רועד כמי שנזכר בגוף אהוב, אחרי שנות דור של געגועים.

     

    אז במוזיאון, הבנתי, למה תיאו, אחיך, לא הצליח למכור אף ציור שלך. הר געש כזה, אי אפשר היה למכור באותם ימים.

     

    אני מדגיש את ההתרגשות שאחזה בי במוזיאון באמסטרדם. אני זוכר שלא יכולתי, ובעצם עד היום אני לא יכול - להגדיר אותה. נניח לזה, ההתרגשות, למרות עוצמתה, איננה העיקר, היא התנדפה כמו התאהבות. מה שחלחל לתודעתי, ועם השנים גנב את דעתי, היה ציור הדיוקן שלך, ששם ציירת את עצמך עם האוזן הקטועה, או נכון יותר עם הגדם החבוש, שפעם היתה שם אוזן.

     

    למה היית צריך לקטוע לעצמך אוזן?

     

    אשקר אם אומר, שהאוזן הקטועה שלך או עצם הקטיעה הטרידו אותי. בסופו של דבר, כמה זמן היה לי להיות מוטרד מהאוזן שלך. אתה לא יודע, איך אני חי ומוטב שכך, אף על פי כן אנסה להכניס אותך קצת לעניינים, כדי ליצור בינינו איזה מכנה משותף, הבנה הדדית, הידברות.

     

    שרות המלואים שלי, למשל. אני לא מתכוון לשרות המלואים הראשון שהבן אדם עושה אחרי השחרור. אני מתכוון למלואים שהולכים ומצטברים, שנה ועוד שנה, ככל שיורדת יכולך לעמוד בהם. מילא , אם היה מדובר רק במלואים, אבל פה מדובר במלחמות, מלחמות של ממש. היום אני בן ארבעים וחודשיים, השתתפתי כבר בשלוש מלחמות. נדמה לך שזה הסוף, איפה. אני עומד, זאת אומרת, ממש בימים אלה עמדתי בחוץ בחום המדבר, שעות על גבי שעות עקבתי אחרי המקומיים בא-תור, אתה יודע, הכפר הערבי, ליד ירושלים.

     

    הייתי צריך למנוע, או נכון יותר לפזר את המתקהלים, למנוע מהומות. אבל הם השתוללו. עם אבנים, עם מקלות, ולי היו אלה ורובה. יכולתי  לירות בהם, לא אחת הם מגזימים, אבל לא יכולתי, וינסנט.

     

    עמדתי שם, בחום הזה, אפילו להרביץ לא יכולתי. אז בשביל מה עמדתי שם, ובשביל מה אני משתתף במלחמה הזאת? אצלנו לא קוראים למלחמה הזאת מלחמה, אבל בקרוב יקראו לה.

     

    אחר כך חזרתי הביתה, ומה -  חגים. כל יומיים חגים במקום שבו אני חי. הייתי צריך לרוץ לסופרמארקט - חנות כל-בו גדולה. בסופרמארקט היו תורים ארוכים, לקראת החגים קונים אצלנו כמו משוגעים.

     

    נו, ראית על מה אני מבזבז את חיי.

     

    אל תחשוב שבזה תם הבזבוז שאין לו סוף, נתתי לך רק כמה דוגמאות, שתדע על מה אני מדבר, שתיכנס קצת לאווירה.

    אז למי היה זמן לאוזן הקטועה שלך.

     

    אבל כנראה, שהאוזן שלך נגעה בי עמוק יותר ממה שהייתי מוכן להודות אפילו ביני לבין עצמי, חתרה מתחת להתרחשויות, מתחת לחיי היום יום, התגנבה לחלומות, תפסה חזקה על ההזיות, על השעות שבין חלימה לערות, כמו הדם שחדר אצלך מבעד לתחבושת, בדיוקן שלך, אני מתכוון.

     

    להגיד לך שהבנתי, לא הבנתי. רק זאת ידעתי, באוזן שלך הסתתר משהו גדול, גדול ממני, גדול מן החיים.

    ואז... לא , לא קטעתי לעצמי את האוזן, זה לא.

     

    יום אחד חלמתי, לא , לא חלמתי, שאני מסדר לי את הצפורניים - אני אוהב לטפל בצפורניים במיטה, יש לי שם די אור ממנורת הלילה - החלטתי פתאום לקצר לעצמי את אחת האצבעות. רציתי לבדוק מה יקרה, מה ארגיש...

     

    פתאום נדחפתי לראות את האצבע קטועה.

     

    לא, צריך לדייק.

     

    רציתי לראות את כף היד עם אצבע קטועה. את היד הימנית.

    מיד, בלי להסס, בצעתי את האצבע, כמו שבוצעים באגט. הכל עבר בשלום, בלי כאב, בלי טיפה אחת של דם.

     

    חשוב לי שתבין, הכל ארך שניות, לא הרגשתי גועל, כאילו באמת לא קרה מי יודע מה. מה כבר נותר לי לעשות. להסתכל. הגדם אפילו נראה אסטטי, אבל היד הימנית שלי היתה  נכה.

    הפחד שיתק אותי פתאום. אבדתי את הרגישות בקצה האצבע, לא אוכל לכתוב.

     

    אספתי את הגדם, הנחתי אותו חזרה על האצבע הקטועה וחזקתי בסלוטייפ. רציתי לרוץ להזעיק עזרה. לא יכולתי למצוא עתוי גרוע יותר. שביתת הרופאים היתה בעיצומה. ההקבלה הזאת שבין החלום למציאות תמוהה, עד כי לפעמים נדמה, שבבואת העולם חזקה מן העולם עצמו.

     

    בקשתי מאבי, שיתלווה אלי לבית-החולים, שיסביר לרופאים את הדחף הזה שנתקפתי פתאום. תהרוג אותי, אם הייתי יכול לעמוד בפניהם ולהסביר להם, סמכתי עליו שימציא משהו. איפוא... אבא שלי עמד שם, חסר אונים כמו פוץ, נבוך, מבוייש לא מסוגל להוציא מלה מהפה, ואני שלא ידעתי מי ומה, אני הייתי צריך להסביר. בסופו של דבר, למרות השביתה קבלו אותי למיון, הייתי מקרה חרום ועם מקרים כאלה לא משחקים.

     

    לא חיכיתי הרבה בחדר המיון, אבל ברגעי ההמתנה, הרגשתי איך זחלו עליי מבטיהם של החולים האחרים. בכל אשמה הפיג'מה. ידעתי שמן הראוי היה להתלבש, אבל הייתי כל כך מבוהל, לא רציתי לאבד זמן, מוטב היה לנסוע מיד.

     

    דווקא אז, כשכולם לטשו עיניים, חשבתי עליך, וינסנט, חכם, חכם אתה ממני, את האצבעות לא קטעת לך, את העיניים לא עיוורת, רק את האוזן קטעת. הפגיעה באוזן בטח הקטינה את העוצמות, הנמיכה את הקליטה החושית, אבל את עיניך הצלת. גם האצבעות ניצלו. ואני, וינסנט, נמלאתי יאוש על הנזקים שגרמתי לעצמי.

     

    את המכתב אליך, דחיתי הרבה זמן. אבל כבר אז, כשנזכרתי בך, רציתי לשבת ולכתוב לך מיד, אבל ההגיון, ההגיון, וינסנט, ניצח.

    סופו של זממי היה טוב יותר משלך. הרפואה התפתחה בימינו, השיבו לי את האצבע לקדמותה. היום אני יכול שוב לכתוב, כאילו אף פעם לא היתה קטיעה. הנה, המכתב שאני כותב לך, באצבעות ידי הימנית אני כותב.

     

    גם בדרך מבית-החולים, חשבתי עליך. ניסיתי להבין מה, מה הניע אותך לקטוע לעצמך אוזן. אבדת המון דם. בדיוקן שלך הדם מחלחל מבעד לתחבושת.

     

    אני , לעומת זאת, בכלל לא דממתי, אפילו לא טיפה אחת של דם.

    לא הבנתי, וגם היום אני לא מבין, רק זאת אני יודע, צריך היה לקטוע, וינסנט.

     

     

     

     

    ירושלים 1989

     

    בתצלום: שמורת באלה, אתיופיה - צולם בידי באבא יאגה 

     

     

    (c) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/13 09:57:

      איש מוכשר בטירוף, שהיה במצוקה נפשית וזעק לתשומת לב.

      "והשבע, לעולם לא יבין את הרעב.. "

        7/7/13 00:43:

      צטט: ~בועז22~ 2013-07-06 21:25:18

      לא יודע מהיכן להתחיל...

       

      ההתחלה, מקום מאוד לא אוביקטיבי...

       

      בכול אופן,

      קראתי, היכן שהוא, על התופעה המדהימה הזאת.

      במקריות יוצאת דופן, כמה ימים לאחר מכן, הוקרן

      בערוץ 8 סרט על אדם אשר היה מוכן לעשות כמעט

      כול דבר, על מנת לעבור כריתת רגל.

      שום דבר רפואי לא העיד שהעניין מחוייב המציאות, וגם

      האדם עצמו העיד שאין הוא חש כאבים ואין לו שום תלונה

      רפואית-פיזית אשר מחייבת אפילו דיון באפשרות של קטיעה.

      הוא היה מודע לעובדה שמקור רצונו זה הוא, נפשי.

      ולמרות זאת הוא התעקש על כך...

      הוא חש כאילו האיבר מיותר, וכלל לא צריך להיות שם,

      כאילו הוא מפריע לו בתפקוד היומיומי - עד כמה שזה נשמע

      בלתי-נתפס...

      מצד אחד נראה היה עליו שהוא מאוד מתלבט ומתחבט, תוך

      שהוא מבין את הצד הנפשי לחלוטין.

      מצד שני לא היה בו שום היסוס לעבור את הליך הקטיעה

      עצמו.

      הוא דיבר על כך בפתיחות בלתי-רגילה.

      למעשה, יקירתי...,

      כתבת אותו היטב!

      תודה

      תודה, בועז, זה ספור שכתבתי לפני שנים רבות. ניסיתי להבין מתוך איזו הצצה חלומית בתת מודע את הקטיעה של ואן גוך. אחר כך ראיתי גם  סרט על איזה צורך מטורף של קטיעה, אולי זה אותו סרט שראית גם אתה. גם בטלויזיה שלנו ראיתי סרט על פגוע של טראומת קרב, שלא היה שום ממצא רפואי ברגלו ועד שלא נקטעה רגלו, האיש לא חזר    לאורח חיים נורמלי. אחרי הקטיעה שב להיות אדם, פעיל ומתפקד. זה היה סרט מצמרר. 

       

        6/7/13 21:25:

      לא יודע מהיכן להתחיל...

       

      ההתחלה, מקום מאוד לא אוביקטיבי...

       

      בכול אופן,

      קראתי, היכן שהוא, על התופעה המדהימה הזאת.

      במקריות יוצאת דופן, כמה ימים לאחר מכן, הוקרן

      בערוץ 8 סרט על אדם אשר היה מוכן לעשות כמעט

      כול דבר, על מנת לעבור כריתת רגל.

      שום דבר רפואי לא העיד שהעניין מחוייב המציאות, וגם

      האדם עצמו העיד שאין הוא חש כאבים ואין לו שום תלונה

      רפואית-פיזית אשר מחייבת אפילו דיון באפשרות של קטיעה.

      הוא היה מודע לעובדה שמקור רצונו זה הוא, נפשי.

      ולמרות זאת הוא התעקש על כך...

      הוא חש כאילו האיבר מיותר, וכלל לא צריך להיות שם,

      כאילו הוא מפריע לו בתפקוד היומיומי - עד כמה שזה נשמע

      בלתי-נתפס...

      מצד אחד נראה היה עליו שהוא מאוד מתלבט ומתחבט, תוך

      שהוא מבין את הצד הנפשי לחלוטין.

      מצד שני לא היה בו שום היסוס לעבור את הליך הקטיעה

      עצמו.

      הוא דיבר על כך בפתיחות בלתי-רגילה.

      למעשה, יקירתי...,

      כתבת אותו היטב!

      תודה

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין