בכדי להמציא אגדה צריך שיתרחש סוג של כישוף. וכדאי שייאמר מראש כי אגדה זו שתירשם כאן - אגדה מיוחדת היא, שתחילתה בחלקיקים שגורים ורגילים וסופה בחידה. וכדאי שייאמר מראש כי בין השורות הנרשמות כאן לא תימצא תשובה לאגדה. קורי האגדה שקופים, והם מתוחים ברשת מדויקת. לא נפלה בה טעות, אין בה אף קרע, כל-כולה פלא נדיר. שכן כישופים אמיתיים נדירים הם. ואגדות טובות שפתרונן לא יירשם בין שורות אלה - נדירות אף יותר.
מיליוני חלקיקי-זמן מעופפים באוויר משחר ימי ההיסטוריה. הם נושאים אתם אבק כוכבים, ומחטי אורנים. יש בהם חלקיקי מי-באר קרים וצלולים, וחלקיקי מלים שכתבו סיפורי אגדות. יש בהם חלקיקים שארגו מסורות עתיקות וכאלה שהביאו גשם טוב. יש בהם חלקיקי רעש אוטובוס ברחוב שקט בשעת בוקר מוקדמת, וגם כאלה שריחם ריח כביסה נקייה. וזה כוחו המופלא של הכישוף, שזימן ברגע תמים ופשוט שלושה מהרגילים, ומהם שזר את האגדה.
איך? אין לשאול.
שתי תרנגולות מככבות באגדה. ונדמה לי, אם כי אין לדעת זאת בביטחון, שהן אחיות. אך עובדה שאינה נתונה לוויכוח היא שהשתיים דומות מאוד זו לזו. והנה ההפתעה הראשונה, אין אלה תרנגולות לבנות-נוצה מסוג הפתיות שנכפתה עליהן ישיבה בלולים ארוכים לאור מנורות. שתי אלה שחורות משחור הן, חכמות, מפולפלות ורגישות, כיאה לבאלדיות אמיתיות שמוצאן בכפר פלסטיני שכוח-אל (אך לא שכוח-צבא) בפרוורי חברון. הן עשו עלייה לעיר ירושלים וכעת הן מתגוררות בחצר פרטית משלהן. ונדמה לי, אם כי גם זאת אין לדעת בביטחון, כי הן אולי היחידות בעיר המשוגעת והיפה הזאת שאינן מוטרדות מהשאלה מי האלוהים השווה יותר בעיר הקודש. חייהן עוברים עליהן בשלווה, הן מקשקשות ערבית שוטפת, אינן מוטרדות מסוגיות כגון גובה הארנונה ותשתית הרכבת הקלה, ומדי פעם הן אף יוצאות מהחצר הפרטית שלהן לשוטט ברחבי הגינה.
מוסכמה בקשר לתרנגולות קובעת כי יש להן מוח קל מנוצה. אבל השתיים האלה שונות בתכלית. אמנם אינן מטילות ביצי זהב (אפילו ביצים אורגאניות חדלו להטיל מבלי שיסבירו מדוע), אך לעומת זאת נחנו ביכולת מדהימה לקרוא את העבר. רבים מתרברבים ביכולתם לקרוא את העתיד, אך לשתיים האלה ניתנה מתת נדירה, הן יכולות לקרוא את העבר, זה הרחוק שהתרחש שנים רבות לפני שהן בקעו מקליפת הביצה ויצאו לאוויר העולם מצייצות בקול גבוה.
והינה חלקיק נוסף באגדה. עץ הדובדבן. אין לדעת מתי אירע הכישוף שנשא אל המקום הזה גלעין דובדבן, אשר הצמיח עץ. אך עובדה שאינה ניתנת לוויכוח היא כי העץ עומד במקומו כבר שנים רבות. ושתי האחיות התרנגולות שיצאו לשוטט בגינה ידעו בחוש הנסתר היכן לחפש כדי למצוא את חלקיקה האחרון של האגדה, כדי להשלים את הכישוף.
היפנים סוגדים לדובדבן. ובצדק. פריחתו פראית ומוחלטת, היא מכסה אותו בפתיתים לבנים למשך שבוע ימים בלבד, פעם אחת בשנה. היפנים, שיודעים להגיד על פריחת הדובדבן כי אם לא הייתה כה נדירה לא היו מעריצים אותה, גם יודעים כי דברים מופלאים מתרחשים בשבוע בו פורח הדובדבן. והדובדבן הזה, אשר עומד כבר שנים רבות בגינה, כופף ענפיו בהנאה כדי לשמוע את הערבית המתגלגלת במקוריהן של שתי הבאלדיות השחורות. ואלה, החכמות, ידעו לקרוא את עברו, וידעו כי אי-פעם, באחת מפריחותיו הקצרות המטורפות, השיר הדובדבן בין אלפי עלעלי-פרחים לבנים גם טבעת על האדמה. והן שוטטו בגינה שלובות כנף וסקרניות כיאות, עד אשר הגיעו אליו. ואז הן החלו לעשות מה שתרנגולות מכפר שכוח-אל בפרוורי חברון יודעות לעשות הכי טוב - הן החלו לחפור. אלא שהן לא חיפשו זירעונים, הן חיפשו את הטבעת. וראוי שייאמר כבר עתה כי הטבעת שחיפשו לא הייתה טבעת זהב נוצצת, ואף לא טבעת יהלום עם פיתוחים, ובוודאי שלא טבעת שחורה וכבדה מהתקופה הביזנטית שסמל פריון מסתורי מוטבע בה. הן רצו למצוא את הטבעת הקטנטנה, הדקיקה, שמשקלה כמשקל נוצה, שנועדה (אולי) לאצבעהּ של ילדה קטנה עם שתי צמות בהירות. והטבעת - חרוטה עליה מלה אחת.
וכך נשלם הכישוף שברא את האגדה: שתי תרנגולות כפריות שחורות אשר עלו לעיר הקודש ויצאו לשוטט בגינה מצאו עץ דובדבן שפורח פעם בשנה, אשר השיר אי-אז לפני שנים בין אלפי פרחיו הלבנים גם טבעת פעוטה אשר מלה אחת חרוטה עליה.
והחידה לאגדה? זו אשר תשובה לה לא תימצא בין שורות אלה? המלה. מלה אחת שחרוטה על הטבעת. אשר על אצבעי. ?
מוקדש באהבה, בתום ימי השבעה לאסף. אשר פריחתו הייתה כה קצרה ונדירה.
|