כמו בשיר של חווה אלברשטיין,גם אני מאבדת בחור יפה ברחוב , לעיתים קרובות במהלך היום. לפחות אחד. לפעמים יותר. בקלות יכולתי להיות כותבת השיר הזה,אבל מישהי אחרת היטיבה לכתוב "אותי" במקומי.
אנחנו מהלכים לנו ברחובות העיר,לא משנה אם זה בארץ או בחו"ל, ואז יש איזה רגע פרטי,רק של שנינו, שהעיניים שלי בתוך העיניים שלו,מבט בתוך מבט, ויש התרשמות הדדית חיובית. משהו קורה,לא לגמרי ברור, ולא כזה שניתן להגדיר במלים. ה"כימיה" החמקמקה הזו בינינו -מאותתת לי שאני מוצאת חן בעיניו, לפחות באותה מידה שהוא מוצא חן בעיני.
ברוב המקרים זה נגמר בזה. הרגע מתפוגג לו כעבור כמה צעדים, כי שנינו ממשיכים ללכת,כל אחד לדרכו.
לפעמים אני נותרת עם התחושה של "מה היה קורה אילו" היינו נפגשים במקום אחר,כזה שמאפשר לפתח שיחה ואולי גם מעבר לכך.
בתהייה הזו בדיוק אני רוצה להתמקד פה הפעם, אבל ראשית אני מביאה פה לפניכם את מלות השיר שמצורף באודיו, מעל.
אני מאבדת בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב ובזמן שאני מתלבטת באיזה לחם לבחור,מתקרב לכיווני עלם חמודות שבוחן אותי במבטים מבויישים. כשאני מרגישה במבטיו,אני מרימה עיניי על מנת להביט בו, אולם הוא מיישיר מבט לעברי להרף עין חטוף,ומיד מסיט אותו הצידה.
Nice ביישן! הידד ! - ה"זן" המועדף עליי,אם להודות. ואני מנצלת את ההזדמנות ליזום תקשורת, מגייסת לטובתי את קולי הרך, ומורה לו באצבעי – "הנה,דווקא יש. ממש כאן". "תודה" הוא אומר בקול נעים,ולא מוסיף. אני מחייכת אליו בעדינות,"בבקשה". הוא מחזיר לעברי חיוך קטן,בפה סגור.
אוהו,אני מבינה,הוא לא יפעל. גבר שמחייך אליי מבלי לחשוף שיניים,ובנוסף גם אינו מסתכל בעיניים -הוא אתגר קשה מדיי לפיצוח. צועדת לאיטי לכיוון היציאה בהשלמה, ובדרך תוהה לרגע אם הוא יצא אחריי, ויעצור אותי לפני שאכנס למכוניתי.
(אבל) הוא לא (עושה זאת).
לרגל יום הולדתו של אחי. ברקע מוסיקה מתנגנת בווליום חזק יחסית,ואני שרה לעצמי את המלים. הנהג שברכב לידי מחייך אליי ומצטרף אלי לשיר ביחד את המלים. הוא בחור צעיר ומושך,סביב השלושים ומשהו. אני מחזירה לו חיוך,משועשעת. הוא נשאר בנתיב השמאלי אליי, ואנחנו ממשיכים לנסוע זה לצד זה, ולהגניב מבטים בכביש המהיר,בין צומת לצומת.
האמת שזה היה קצת מסוכן, חילופי המבטים הפלרטטניים הללו והמשפטים הקטועים , כי שנינו כמעט עושים תאונה. אני אומרת לו את זה. הוא משיב לי – "את צודקת.בואי נעצור רגע בצד ונדבר".
לרוב אני נוהגת לסרב להצעות כאלה,אך הפעם, מתוך שעמום, ריגוש וציפייה שמשהו רומנטי יקרה כבר (בשילוב עם היותו מושך ויזואלית) אני נעתרת להצעתו,מאותתת ועוצרת את מכוניתי אחרי שלו.
הוא יוצא מהמכונית,צועד לעברי,ורוכן בפלג גופו העליון על החלון הימני,לא זה שקרוב אלי.
בתום שניים-שלושה משפטים נבוכים מצד שנינו, (אני מסתירה את מבוכתי די טוב,יש לומר, אבל הוא פחות מצליח בכך,מה שמגביר את משיכתי אליו) , אני לפתע מבחינה בטבעת נישואין על ידו השמאלית.
אני מתניעה את האוטו כרמז, בשתיקה רועמת,והוא,שראה את מבטיי נודדים לאצבעותיו, והשכיל להבין את הסתייגותי,מאפשר לי לנסוע לדרכי ,מבלי שאנחנו נפרדים לשלום במלות פרידה. אני נזכרת שהיתה איזו פעם אחת משמעותית בחיים שלי לפני כמה שנים, שבה דווקא לא איבדתי בחור יפה ברחוב.
העיניים נפגשו,והוא היה אמיץ מספיק על מנת ליזום ולהפריע לי (הייתי עם האייפוד,בדרכי לעבודה) ולשאול אם אפשר ללוות אותי בדרכי.
בדיעבד,במקרה שלו,על אף יופיו, אני לעיתים סבורה שאולי מוטב היה לי לאבד אותו ברחוב ההוא שבו הצטלבו המבטים, ונרשמה בדפי ההיסטוריה שלי , הפגישה הגורלית ההיא. |