
אדם חונק את בנו למוות, מקפד פתיל חיו של עולל ויונק ובליבה של אם הילד ובמשפחה מסביב הוא מותיר שממה וכאב לנצח. והנה כאשר מבקשים לאכוף את החוק על אותו נבל, הוא לפתע נעשה חכם ופיקח ומבין היטב כי הגיעה עת שילום והעונש רובץ לפתחו, ואז על מנת לחמוק מאימת הדין והמשפט הוא מבקש לחסות תחת כנפי ההגנה של חוסר שפיות. לפתע השיגעון נעשה כאיצטלא שראוי להתעטף ולהתהדר בה. אך המעניין שלנוכח המצלמה הם מכסים את פניהם מחמת הבושה שאוחזת בכל חלקי גופם ונפשם, ומשום מה לרגע קט נעלם מעיניהם שדווקא הבושה היא מסימני ההיכר של השפיות וההכרה בטיבו של המעשה, ברם אין בכך לצנן את הלהט לטעון טענת אי שפיות. מכל מקום לגופו של עניין דרך התחמקות זו אינה חדשה ואינה תוצר של העשור האחרון, יש לה שורשים עמוקיםמימי קדם. כבר המקרא מדווח לנו שדוד המלך בעת בריחתו משאול הגיע לעיר נוב לאחימלך הכהן ושם הוא זוהה ע"י עבדי מלך אכיש, ואז דוד מהחשש שלו שייתפס מצא לנכון להתחזות למשוגע וכפי שמדווח לנו המקרא
וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ (שמואל א, כא ,יד,).
ובעקבות המשחק הזה מלך אכיש מאמין כי יש כאן טעות בזיהוי ואף מוצא לנכון לגחך על עבדיו
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי: (טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי
אולם המקרה של דוד שונה לחלוטין, לגביו משחק השיגעון הצילו ממות של ממש, שאין ספק על פי העולם של אז לא היו מעמידים אותו למשפט אלא פשוט הורגים אותו בחרב ללא רחמים. מבחינה זו ההכרח לא יגונה, אך כאן אדם עושה מעשה נפשע ביותר ומבקש למצא בשיגעון מפלט מאימת הדין כאן יש מקום להטיל ספק של ממש בצדקת הטענה ובתום הלב של טועני השיגעון. ועל דרך דבריו של אכיש נוכל לומר החסרים מתחזים למשגעים אנו כי הבאתם את זה לעשות עצמו למשוגע כדי לחמוק מאימת הדין?
|
ליריקה.
בתגובה על הסיר והמכסה בשירות האהבה
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נושא נורא עצוב כואב וטעון.
כל כך הרבה מקרים קשים ואכזריים
שפשוט לא נתפס...
פוסט מעורר חשיבה
גדולה.
האכזריות האנושית
מחפשת כיסוי. לעיתים
בצורה של שגעון
כמו שהצגת.
כתיבה מקסימה בניחוח
התרבות היהודית
שולחת לך שובל כוכבים
"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". זו היא הנחת היסוד. היא איננה פוטרת מעונש. כולנו מצויים על הרצף של "רוח שטות" והשאלה עד כמה חצינו את קו השוויון. הקביעה בעניין הכשירות לעמוד לדין היא אתית ופילוסופית, ובוודאי לא אובייקטיבית - במיוחד במקרים ה"אפורים".
רוקם חשוב מאוד הפוסט שלך וכתוב מעולה.
הנושא טעון מאוד. המקרים הללו לא פעם מאופיינים בתסמונת של הפרעה נפשית גדולה
והגבולות בין לבין לא פעם מטושטשים, בגבולות שבירים.
אנחנו רוצים להאמין שאדם שרוצח את ילדו הוא משוגע, אחרת יהיה לנו קשה להסביר את המעשה.
איש חכם אחד אמר לי פעם - "ההבדל בין הורה טוב להורה רע הוא שהורה טוב רק חושב לחנוק את הילדים שלו ברגעי חולשה".
בע"ה
תודה על השיתוף
על תוכן מלא בתובנות
ברוך תהיה נשמה.
ויחד עם הכאב, אם יתברר שהפושע אכן בלתי שפוי לחלוטין בדעתו הרי אי אפשר לשפוט אותו כפי ששופטים אדם נורמאלי. העובדה שהוא מכסה את פניו בחולצה או הכובע איננה מעידה על בושה אלא על מבוכה. פתאום הולך אדם והוא רואה מולו סוללה של מצלמות לא קל. הכיסוי לא מעיד על כלום חוץ מעל תגובה אוטומטית. במקרה של החסיד שהרג את ביתתו נתנו לנו להבין שאת חולשת מוחו זיהו הרבה קודם אבל החברה החרדית פשוט מטייחים את המציאות . הוא הדין בפדופילים שמעשיהם לא התחילו בעת האחרונה.
זה יפה שכבר בימי התנכ הגו את רעיון אי השפיות הזמנית, ואני בדעה שעם כל הצער, אם צריך לאשפז בן אדם בבית חולים שיתאשפז ויחזור לעצמו, החברה מקבלת את עונשה על זה שהיא לא היתה עירנית מספיק למצבו
לפני שלושים שנה החלה אופנת "חזרה בתשובה".
הפושע החל מופיע בבית המשפט מחופש ליהודי אורתודוכסי.
החשוד בפוסט שלך כבר מחופש ליהודי אורתודוכסי. הוא צריך על כן תחפושת נוספת.
לכאורה, כל מי שמנפץ את עוללו אל הסלע - הוא משוגע. אלא שהמבחנים לשגעון במשפט חמורים דיים כדי שבית המשפט יוכל למצות את הדין עם מרבית הרוצחים.
שבוע טוב,
לא ממש עלו בדעתי מחשבות זהות
לדברים שהעלת כאן.
אסור לנו לתת במה לשפלים שבהם.
יש להוקיע ולהעניש בכל חומרת הדין
למען יראו ויראו.
אנשים מוכי שיגעון נכלאו בימים עברו
בחדר סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.
וכאן, יוצאים מוגנים בשגעון גדלות.
נוטלים חיים ומקבלים במה טלויזיונית.
הגנה, טיפול ומה לא.
צינוק, חסר לנו כאן, חינוך בודאי.