כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חינוך אחר

    שינוי בחינוך לא יספיק; דרושה מהפכה

    3 תגובות   יום שבת, 2/1/10, 20:17


    בין שני קשיים שעתיד לפגוש השינוי בתכנית הפעילות השבועית של בית-הספר – מה לשנות או איך להתמודד עם מתנגדי השינוי – הקושי השני בעייתי יותר. לכאורה לא ברור מה צריך לשנות, אבל חשיבה מסודרת ושקולה תביא אותנו בנקל אל מחוז-החפץ. וכיון שבחינוך הכל קשור בכל, אין לנו מנוס מלהתקדם צעד-צעד ללא קפיצות-דרך. לא פעם אנחנו שומעים את האמירה: "אני יודע/ת שהיש לא טוב, אבל איני יודע/ת מה במקום". לכן לא אוכל להסתפק שוב בטענות כלליות, אלא אציג תכנית קונקרטית, מדויקת מלווה הסברים.

     תלמיד שנת 2010

    "מה דרוש לתלמיד בעשור השני של המאה ה-21" היא כמובן שאלת מיליון הדולר. נמצא ודאי מעט מחלוקת לגבי הדרישות הבאות:

    א.         כל התלמידים צריכים להיות אורייניים בשפות עברית ואנגלית ברמה גבוהה. האוריינות השפתית של התלמידים היום היא הצרה ההשכלתית הגדולה של הדור המסמס, והיא מזנבת בו לאורך כל הדרך: צבא (למי שהולך), אקדמיה ותעסוקה. החרדים מסיבותיהם מתנגדים לאנגלית – אז מתנגדים. מדוע רמה טובה של אנגלית חיונית היום, נראה שמיותר לנמק.

    ב.         כל התלמידים צריכים להיות אורייניים במפגש עם מידע רב, מיונו וסיכומו, כלומר: לומדים עצמאיים. הקושי הגדול של מערכת החינוך הישראלית עתיד להיות בקטע הזה, כי הוא קובע שדרוש שינוי תרבותי: מתפיסה רווחת של "שפיכה מכלי לכלי", מראשים מלאים-לכאורה של המורים לראשים ריקים-לכאורה של התלמידים; לתפיסה חדשה של למידה משותפת. לומד עצמאי הוא מי שיש ברשותו ידע לשוני ראוי ויכולת חקר.

    ג.          כל התלמידים צריכים לפגוש בביה"ס שפע הזדמנויות לנושאים מעניינים ורלוונטיים עבורם. בית-הספר הקיים, בהכללה, הוא מקום משעמם עבור תלמידים שמגיעים מסביבה מאתגרת ומושכת. תנועת ההתנגדות שהם מייצרים, כנגד המצב האומלל שלהם  שעות רבות בבית-הספר, היא – בעיות משמעת קשות שכמעט כל מורה חווה בכיתתו. התלמידים צריכים לפגוש חוויות לימודיות, אישיות וחברתיות, שיחברו אותם למוסד החינוכי וייצרו הזדהות. זו לא תושג אם התלמידים לא יהיו שותפים פעילים, נושאים באחריות.

    ד.         כל בית ספר צריך להגדיר לעצמו את הדגשים החינוכיים והתוכניים המיוחדים לו, את האתוס החינוכי שלו, בכדי לבנות את זהותם וערכיהם של תלמידיו. אין להסתפק עוד ב"חזון בית-ספרי", שכמותו ישנם אלפים, דומים להפליא זה לזה. מימוש החזון והטמעתו הם השלב המורכב באמת. בכדי שכזאת תקרה על החזון לבוא לביטוי בכל פעילויות בית-הספר, הלימודיות והאחרות. בכלל, ההפרדה בין "לימודי" לבין "אחר" צריכה להיעלם בהדרגה.

    אבל רק עתה אנחנו מגיעים אל הויכוח הגדול – מה נדרש עוד. האם אפשר לוותר על מקצוע כלשהו: על תנ"ך ומורשת? מדעים? אזרחות? ערבית ליהודים? גיאוגרפיה? והשורה ארוכה-ארוכה. איך אפשר לוותר על משהו בכלל? איציק שפירא, מי שכיהן בתפקידים בכירים במשרד החינוך, טבע את הביטוי מקצועות לי"ש: "לא יתכן ש-", לא יתכן שהמקצוע שלי לא ייכלל בתכנית הלימודים, לא יתכן שלא יהיה חובה לבגרות. האמנם? 

    "מה עכשיו?"

    החל משלב חטיבת הביניים, התלמידים אינם יודעים את נפשם מרוב מורים ומקצועות. מקצוע רודף מקצוע ומורה מחליף מורה, ו-13 מקצועות לימוד בשבוע הם חיזיון נפרץ. אין לתלמידים אפשרות אמיתית להפנים את החומר של מספר מקצועות כה רב, והמורים אינם לומדים להכיר לעומק את שפעת תלמידיהם – 100, 150 או 200 במפגש חטוף של שעתיים או שלוש בשבוע.מסתבר, שגם המורים, כמו התלמידים, מתקשים לעמוד בדפוס התזזיתי הזה:

    ...בלי חמצן, כידוע, אדם נחנק לאטו וגווע. במערכת החינוך בכלל ובבתי הספר הציבוריים בפרט האוויר דליל וקשה מאד לנשום. בני האדם שועטים במסדרונות בית הספר – מורים ומורות (וגם תלמידים) – מכיתה לכיתה, ממסדרון לאולם ספורט, מחדר המורים לחדר התחזוקה, לחצר, לקיוסק, שוב לכיתה, שוב לחדר המורים, שוב לכיתה, שוב לחצר (עוד תורנות שמירה), שוב לכיתה. נטולי חמצן, מחפשים מקור אנרגיה ועוצמה שיאפשר להם לעשות משהו מעבר להישרדות יומיומית, משהו שהוא מעבר ללמד שיעור, לצאת מהכיתה, ללמד שיעור, לצאת מהכיתה... עד שהולכים הביתה וממשיכים לעבוד משם. ...חנוקים. מורי ישראל חנוקים.[1] 

    חיפוש פשוט באינטרנט מעלה בפנינו תמונה אופיינית של  מערכת שעות שבועיות באחד מבתי הספר בכיתה ח' (חטיבת-ביניים):

    אנגלית              -           4                                 

    מתמטיקה         -           5

    שלח                  -           2                                 

    חינוך                -           2

    תנ"ך                 -           3                                 

    גיאוגרפיה          -           4

    מורשת              -           2                                 

    מדעים              -           3

    ערבית               -           3                                 

    הבעה                -           2

    ספורט               -           2

    התקשיתם בספירה? יש כאן 11 מקצועות שונים במסגרת של 32 שעות שבועיות. כל שלוש שעות בממוצע – מתחלפים המורה והמקצוע.

    אולם כבר בבית הספר היסודי אנחנו פוגשים מערכת רב-מקצועית, אף אם אצל פחות מורות:

    מפתח הל"ב                   -           1                     

    לשון                             -           2

    מדעים                          -           3                     

    ספרות                          -           2

    חשבון                          -           6                     

    כישורי חיים                 -           1

    תורה                           -           3                     

    מולדת                         -           1

    ספורט                         -           2                     

    אומנות                        -           1

    עיבוד מידע                  -           1                     

    אנגלית                        -           2

    הספר השלם                -           1

    וכאן? 13 מקצועות שונים... לילדים בכיתה ג' מתוך 26 שעות שבועיות סה"כ. בדיוק כל שעתיים בממוצע – מתחלף מקצוע.

    לא מזמן פירסם משרד החינוך את "תכנית הליבה" המעודכנת שלו עבור חטיבות הביניים (ז'-ט') בבתי-הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, הדורשת 14 מקצועות(!)[2].

    ועתה חזרה אל הויכוח הגדול – על מה לוותר. צריך לוותר על שיטת המקצועות. ראשית, רובם כבר לא ממש "מחזיקים מים": או שהם מתחדדים למומחיות ספציפית ממוקדת, או שהם מתחברים לתחומי-דעת אחרים או שהם גם וגם. לכן אין כל אפשרות לקבוע מה "חיוני להשכלה של הדור הצעיר", מהו מקצוע לי"ש. לעומת זאת, ברור ששפות הן נקודת-מוצא לכל, ולמידתן צריכה לזכות ביתר תשומת-לב, שעות ומשאבים. האם זה אומר לוותר על השכלה? 

     למידת חקר

    ההחלטה להיפרד משיטת המקצועות לא באה להוריד דרישות או רמה. להפך. התהליך של למידת החקר מתנהל בקווים גסים כך:

    ·        מערכת החינוך, או בית-הספר או המורה, תלוי ברמת האוטונומיה, קובעים את הנושא שיילמד (מדעים, מורשת, ספרות וכו');

    ·        מתנהלת תקופת חשיפה ולמידה של הנושא באחריות המורה;

    ·        בשלב הבא בוחרים התלמידים סוגיה מתוך הנושא לצורך מחקר שלהם, בדרך-כלל בצוותים ורצוי סביב שאלה "טובה" שיציגו;

    ·        לבסוף מסכמים את הנושא בעבודות, מיצגים, מצגות או בחינה שעושים התלמידים.

    התהליך הזה דורש מן התלמידים למידה רב-תחומית רבה: הכרת תחום הדעת, חשיבה מעמיקה על סוגיות ושאלות, יכולת איתור של חומר רלוונטי וברמה נדרשת, יצירת סינתזה, ניסוח תשובות לשאלת החקר ומציאת דרכים מתאימות להצגת הידע. לאלה מתלוות יכולות ותכונות אישיות של אחריות, מעורבות, אמינות, יצירתיות, השקפה ערכית ודומותיהן.

    זוהי כמובן תרבות שלמה, שאינה יכולה לחדור היום, בשל שליטה חד-משמעית של תרבות פרונטאלית, משננת, עם אחריות בלעדיות של המורה לתהליך הלמידה – השיטה הבגרותית. 

    שינוי מלמעלה

    הבעיה שלנו מתחילה ב"מגדלור" של מערכת החינוך – הבגרות. בכדי להשיג היום תעודת בגרות, את הבסיסית ביותר, דרושות מינימום 16 בחינות. לכל בחינה מוקדשת למידה של חצי שנה לפחות, שנה או שנתיים. במהלך כיתות י'-י"ב זה מה שעושים תלמידי ישראל – משננים חומר לבגרות[3].

    הם אינם מממשים אף אחת מ-4 הדרישות החיוניות שהצגנו למעלה. אף אחת! הבורות הלשונית מתעצמת, אין עיסוק בתהליכים של חקר ועיבוד מידע ברמה גבוהה, השיעמום רב ובית-הספר אינו יכול להציג אתוס משלו בשל כפיפותו המוחלטת לבגרות. מבלי לשנות את זה שינוי גדול, אין אפשרות לחולל תפנית במערכת החינוך.

    לשיטה הבגרותית יש חלופה, אבל אין חלופה "קטנה". החלופה היא מערכתית ורב-מימדית. היא כפי-שאמרנו – תרבותית. ביסודה, הצורך ליצור מחדש מסגרת שתאתגר ותעניין את תלמידיה, ותהייה רלוונטית לצרכיהם ולצרכי החברה בשנות האלפיים. הבגרות הרלוונטית תהיה בעלת מספר מאפיינים: בחינות החובה הארציות תהיינה מינימאליות, ורק בנושאים שאינם במחלוקת; כל השאר יהיה במסגרת הערכה בית ספרית מגוונת, המשקפת למידה רלוונטית לתלמיד; מי שילַמד הוא זה שיבחן, אדם קרוב לתלמיד; מעמדו של בית הספר בעיני התלמיד, הוריו והציבור כולו יתחזק. הרכבה המדוייק של הבגרות החדשה יהיה כזה:

    1.       בחינות החובה  הארציות תרדנה לשלוש: עברית, אנגלית ומתמטיקה (רשות), וערבית לתלמידים בבתי הספר הערביים. המתמטיקה-לכולם תיגמר בסוף כיתה ט' בבחינת חובה ארצית בסיסית, בה אמורים כולם להצליח. אח"כ ימשיכו ללמוד אותה רק המעוניינים והמתאימים. המוסדות להשכלה גבוהה לא יחייבו מתמטיקה בתעודת הבגרות, למעט עבור החוגים שבהם היא חלק מהותי מן המקצוע.

    2.       תעודת הבגרות כולה תתבסס אם-כן על       

          א.         הבחינות הארציות שבסעיף הקודם;         

          ב.         בחינות בית-ספריות, שיכללו מרכיבי חובה בתחומי הומניסטיקה, מורשת, מדעים, יצירה וספורט; על בסיס הערכה בית ספרית מגוונת (תוצרים, עבודות כתובות, מבחנים, פרזנטציות ועוד);          

          ג.          ציון בהתנהגות (אחריות, אמינות, שיתוף-פעולה, הוגנות, כבוד לזולת, אי-אלימות, יזמות) ובתרומה לחברה. את המינון בין המרכיבים הללו צריך יהיה לבנות בצוות מיוחד שימַנה משרד החינוך, וידרוש שינוי מובן של הקריטריונים מצד המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) לכניסה למוסדות האקדמיה. 

    שבוע בית-ספרי מתקצר, שנה מתארכת

    שינוי זה בתעודת הבגרות יאפשר סוף-סוף שינוי חינוכי כולל. העולם המדהים שבו אנחנו חיים אינו מצריך עוד שהייה ארוכה בבית-הספר. יש חיים (טובים!) גם אחריו. התלמידים נמצאים בו עתה ששה ימים בשבוע, בחלק קטן – חמישה, ולשהות שלהם שם יש לא-פעם אופי מתנ"סי: יצירת תעסוקה – והשגחה. הסביבה מציעה לילדים ולנוער מגוון רחב מאד של תחומי עניין קונסטרוקטיביים, ומרבית ההורים כבר מזמן עברו לשבוע עבודה מקוצר בן 5 ימים. גם אין רע בכך, שהתלמיד יוכל פשוט לישון ולנוח קצת יותר. תלמידי ישראל ישנים בשבוע 7 שעות פחות מעמיתיהם באירופה, ורבים מהם מדווחים על עייפות בבית-הספר.[4] 

    שינוי בימי-לימוד-מחייבים, במגזר היהודי הממלכתי, יהיה הדרגתי אבל כיוונו ברור:

    תלמידי בית-הספר היסודי, כיתות א'-ו', ילמדו 5 ימים. כאן נדרשת רכישה של מיומנויות יסוד ופיתוח חשיבה, המצריכים יותר זמן. המיומנויות הדרושות הן: למידת קרוא וכתוב והבנת הנקרא בעברית, הכרת כללי החשבון ובניית החשיבה הלוגית באמצעותו, למידת אנגלית, אוריינות חקר וביצוע פרוייקטים ביחיד ובקבוצות, טיפוח אישיות בריאה, פיתוח כישורים חברתיים ובניית זהות, וחיזוק היכולות בתחום היצירה והספורט. הסל המשוער, עם 35-30 שעות שבועיות ו-6 מקצועות בלבד, מוצג בטבלה למטה.

    תלמידי חטיבת הביניים, כיתות ז'-ט' – בין אם בבית ספר יסודי שמונה-שנתי, בחטיבה עצמאית או במסגרת בית ספר על-יסודי שש-שנתי – ילמדו 4 ימים, 8 שעות ביום. יום נוסף – באחריות וניהול בית הספר ובשיתוף עם ההורים – הם יעסקו בעזרה ותרומה לקהילה. החברה המתפוררת שלנו אינה רשאית לוותר על בנייה מחודשת של סולידריות, שאינה יכולה להישען על "פרוייקט המחוייבות" הדל הקיים. תכנית הלימודים של חטה"ב, בת 30 שעות שבועיות, תהיה הֶמשכה של התוכנית בביה"ס היסודי, כמוצג בטבלה.

    תלמידי החטיבה העליונה, כיתות י'-י"ב, ישהו בבית הספר 3 ימים מחייבים, סה"כ כ-24 שעות שבועיות, ויום-יומיים יקדישו להשתלבות מקצועית במפעל או ארגון כלכלי, גם זה בניהולו ואחריותו של בית הספר ובשיתוף הורים. אין עוד מקום לניתוק של בית-הספר מן העולם הסובב, מן "החיים".  לא בכל מקום כמובן ממוקמים מפעלי תעשיה וארגונים עסקיים. מצב זה, בכדי שיתקיים שוויון בסיסי, מחייב השקעה בהקמת חממות טכנולוגיות בקרבת בתי הספר החסרים סביבה כלכלית מתאימה.תוכנית הלימודים הכללית בתיכון תהיה המשכה של התוכנית בחטיבת הביניים, שהיא המשכה של התוכנית ביסודי: 

     

    מקצועות וכיתות                         א-ב      ג-ד       ה-ו       ז-ט       י-י"ב           

    אוריינות עברית וחברה               12        10         10         8          9           

    אוריינות אנגלית                         0          6           6           6          6           

    חשבון והיגיון, מתמטיקה           10         6           6           6          0 (חובה)

    נושא בינתחומי חוקר[2]              2          4           6           6          6           

    יצירה במגוון תחומים                 3          3           4           3          3 (או ספורט)             

    ספורט וטיפוח הגוף                    3          3           3           3          0

    סה"כ שעות שבועיות                 30        32         35         32        24

    מקצועות רשות בכיתות י-י"ב (מתמטיקה, ערבית, טכנולוגיה ועוד    7

    תלמידי מקצועות הרשות יבואו לביה"ס יום נוסף בשבוע וישהו בו 4 ימים, על חשבון אחד מימי ההשתלבות המקצועית. הם יבואו על-פי רצונם, איש לא יכפה עליהם, וכנראה שיבואו רבים.

     

    לצורך איזון, מול קיצור שבוע הלימודים תבוא הארכת השנה. גם ועדת דברת המליצה בזמנה על הארכה מסויימת של שנת הלימודים, אולם קיצרה את חופשת הקייץ בשבוע אחד בלבד. בכך אין די. מי מאתנו אינו מכיר את התלונות הקשות, בעיקר של ההורים, הכורעים תחת נטל חופשת הקייץ[5]. חופשה זאת יש לקצר עד כדי מחצית, כפי שנעשה כבר בעולם[6], ויש להוריד שבוע מחופשת הפסח. תוספת העבודה לצוותים החינוכיים בשבועות אלה תקוזז עם שבוע מקוצר. 

    אמרתי בכותרת שדרושה מהפכה, ואילו החינוך הישראלי שונא מהפכות. בתוך החוויה המתמשכת של מערכת השקועה בבוץ עד צוואר, שכולם בה זועקים בשארית כוחם לא לעשות גלים, צריך בכל-זאת להתחיל לשנות. לעיתים השינוי נראה לי כמו לקוח מסיפורו המפורסם של הברון מינכאוזן, שמושך את עצמו בציציות ראשו-שלו על מנת להינצל מטביעה.  



    [1] דוד, ג. (2009). מורים ומורות בישראל זקוקים לאוויר לנשימה. בתוך: הרפז, י. (ע'). "30 עצות לשר חינוך מתחיל", הוצאת הד החינוך, פברואר 2009.
    [2] חוזר מנכ"ל משרד החינוך סט/8(א), ז' בניסן תשס"ט, 01 באפריל 2009.
    [3] למרבה הבושה, "נבחני משנה" שעושים בחינות לאחר התיכון, מקדישים למקצוע ימים או שבועות ומוציאים ציון גבוה.
    [4] אילני, ע. (2009). מחקר חדש: עייפות בשעת אפס נובעת מקושי ביולוגי של בני הנוער. הארץ, 10.3.09. 
    [5] ר' למשל http://www.kav-lahinuch.co.il/?CategoryID=428&ArticleID=4060.
    [6] ספרו של Malcolm Gladwell (2008), הוצאת Little, Brown and Company, עמ' 260-255. 
    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/1/10 20:13:

      דבריך נכוחים וחשובים

      אולי תגלה יוזמה כדי לאסוף כמה אנשי חינוך שעדיין מעוניינים ורוצים ואפילו יכולים להעלות רעיונות ומענים למצב הקשה? 

      אני אישית, מה לעשות, גם חניכה ובוגרת "השומר הצעיר" וגם מדריכה פדגוגית לשעבר, מבית הגידול של סמינר הקיבוצים בתל אביב. 

      בברכה

       רינה 

      אוי כמה אתה צודק .

       

       

      אשמח אם תקרא את הפוסט שכתבתי - בשל התייחסותו לאוריינות תקשורתית +משרד החינוך (ואולי יהיה לך רעיון בשבילי).

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1359989

       

       

        3/1/10 09:22:

      אברמלה שלום,

       

      ייתכן ותמצא עניין בתנועה של אנשי חינוך בשם "התנועה להעצמת הרוח בחינוך".

      ראה כאן: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1378363

      וכאן:  http://groups.google.co.il/group/TheEducationSpirit


      עמיר

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין