הבזק האור הופיע שוב. הפעם בתוקפנות רבה יותר. הוא נע מלמעלה למטה ואף בסיבובים ימינה ושמאלה. אף אחד לא הבין מה זה. עברה עוד דקה, ואז נפל לי האסימון. "עיצרי, ליזה, משטרה!", קראתי מהמושב האחורי שבו הצטופפנו כמו חמישה אפונים בתרמיל. ליזה עצרה את ה"אאודי" בחריקה נוראית בדיוק במרכז הכביש.

השוטר התקרב אלינו רותח מזעם. "מה את עוצרת באמצע הכביש? תזוזי לשוליים! תיכף תעשי פה תאונה, מטורפת שכמותך!", צרח על ליזה, כשהוא מנופף בפראות בפנס שבידו. הרגשתי משהו רך וחמים נצמד אלי. "סליחה", מלמלה זואי, שניסתה לחלץ את חזה השופע מתחת למרפק שלי, ומנגד משכתי את רגלי השמאלית חזרה לגופי , לאחר שבבלימה הפתאומית היא נעלמה מתחת למושב הקדמי והתמזגה עם רגלה של רונית ללא כל הרמוניה.

"את הרישיון שלך!", נהם השוטר בינתיים על ליזה החיוורת והמבולבלת ששאלה מוכנית שוב ושוב – "איזה רישיון?", ואחר כך ביקשה לדעת – "את הרישיון שלי?". "של סבתא שלך....", צחקקה אלונה מהמושב האחורי, והאופוריה שהיינו בה לאחר הטקס השמאני ביער בדרום, הלכה והתפוגגה אל מול המציאות הקשיחה, הבלתי מתפשרת של עיניו החומות הזועמות של השוטר. דווקא די נאה, הייתי אומר. אולי אין לו את המטר שמונים וחמישה שלי, אבל הוא בהחלט נראה טוב.

ליזה הושיטה בינתיים בידיים רועדות את הרישיון שסוף סוף מצאה. השוטר המשיך לנופף בפנס האימתני שלו וסנוור את כולנו וכל אחד לחוד. "טוב, גם אם הייתי צריך לרשום לך דוח, לא הייתי רושם, כי נולדנו באותו תאריך", הוא אמר במבט מופתע. התפוצצתי! לא מספיק שהוא נראה טוב, הוא גם נולד באותו תאריך של ליזה! רק זה היה חסר לי! עוד דקה והוא גם יציע לה נישואין כדי שיוכלו לחגוג יום הולדת ביחד!

מסתבר שלא שמתי לב ואמרתי את המשפט האחרון בקול רם, כי ליזה הפנתה אלי את אותן עיניים חומות-זהובות שלה, ואמרה לי בקול נוזף – "די, ציון, בסוף הוא עוד ירשום לי דוח בגלל ההערות שלך!". אבל השוטר דווקא חייך. "אני מת על ג'ינג'יות", התוודה, כשאינו גורע מבטו מליזה, עד שפני החרסינה שלה הפכו אדומים כסלק, כולל הנמשים שעל אפה.

אלוהים אדירים, מתחת לאפי מתפתח לו כאן סיפור אהבה, ואני יושב בשקט, כאילו כלום. אני חייב לעשות משהו, לעזאזל! לא ייתכן שהפרימיטיבי הזה, והרי מי כבר הולך להיות שוטר אם לא פרימיטיבי חסר השכלה, יגרום לליזה תיכף להתאהב בו...לא ארשה! לא שאני גיבור גדול בעצמי. בשלוש השנים שאני נוסע עם ליזה לטקסים השמאנים בדרום, מעולם לא גיליתי לה, שאני עושה זאת בשבילה. אין לה מושג. בתמימותה המדהימה גם בגיל המופלג של 35, היא עדיין סבורה שאני מתעניין אדיר בכל מה שקשור לטקסים עתיקים של לבנה מלאה מתחת לכיפת השמים.

אני תמיד מבקש ממנה טרמפ, בתואנה שקר לי מדי להגיע עם האופנוע שלי עד ליער הרחוק שאחרי באר שבע, והיא תמיד מאמינה. נכון שאני צריך להתחלק בה, באהובתי הסודית, עם עוד טרמפיסטים, כי לבה הרחב והנדיב לא מוכן לנסוע עם מכונית חצי ריקה, כשיש אנשים שאין להם דרך להגיע לטקסים האלה. אז מילא, אני סובל את כל הפטפוטים השטותיים שלהם בדרך. ברגעים רבים אני מזכיר להם שאני בוגר סדנת "ויפסאנה", ומרשה לעצמי להתכנס למה שנראה כמו שתיקה הגותית נשגבת ורוחנית, המשמשת לי כמובן הזדמנות פז פשוט להתבונן בליזה ללא הפרעה...

האמת היא שניסיתי כמה פעמים להזמין אותה לאיזה קפה או פאב, אבל תמיד היא הייתה עסוקה, ואני לא העזתי לבקש שוב, מחשש שאולי היא לא מעוניינת ותנתק אתי את הקשר לגמרי, ואז מה יהיה? אני יודע שלא אוכל לחיות בלי הנסיעות האלה מדי פעם לדרום, כשאני נהנה משעתיים וחצי ארוכות של שהייה במחיצתה. מה שאני אוהב אצל הג'ינג'ית הגזעית הזאת זה האומץ שלה! הנה, למשל, עכשיו עזבה עבודה נהדרת בהיי טק, כי החליטה שהיא כבר לא נהנית שם. אין לה שום פחד להישאר בלי עבודה! אני פשוט מעריץ אנשים כאלה!!! לא נראה לי שאי פעם אעזוב את הבנק...כמובן שמעולם לא אמרתי לה מה העיסוק האפרורי שלי. "אני מטפל בשיטות אינדיאניות עתיקות", סיפרתי לה, כשאני מתפלל שלא תשאל אותי יותר מדי שאלות...

מבט ההערצה שלה נתן לי כוח להמשיך בעוד ועוד שקרים. אני גם בוגר שיאצו, רפלקסולוגיה וסדנת גילוי האני האמיתי שלי. בשעות הפנאי אני קורא ספרים על תרבות המאיה העתיקה, ואני מאוד בקיא גם בתרבות אטלנטיס שנכחדה. ליזה אף פעם לא שאלה כלום, תמימה שכמותה. איפה מוצאים היום תמימות נהדרת כזאת? אישה כזאת חיפשתי כל חיי!

אבל עכשיו השוטר הארור הזה ממשיך ומבלבל לנו את המוח ושואל אם כולנו חגורים בחגורות במושב האחורי. זואי מושכת את החגורה מחזה המתפרץ, להראות לו שהיא חגורה, אלונה עושה זאת עם עוד אחת מהבדיחות האוויליות שלה, ואני שותק ומתפלל שכבר נעוף מפה!

וליזה אכן נותנת גז ועפה משם במהירות האופיינית לה, כשהיא קורעת את הכביש. מקהלה של נזיפות מתנפלת עליה למה היא כל כך מיהרה לנסוע משם ולא נתנה לשוטר "החמוד, החתיך , האלוהי הזה", את הטלפון שלה. "מי יכול לחשוב על זה?", משתוממת ליזה, ומנערת את תלתליה האדמוניים בהשתאות. "אני יושבת מתה מפחד שרק לא יעשה לי דוח, אז נראה לכם שבכלל הסתכלתי עליו כמו על גבר?"

"זאת הבעיה שלך!", צווחת עליה רונית, חברתה הטובה. "גם עיוור היה רואה שהוא מעוניין בך!". "נו,אין מה לדאוג, עם הפרטים של הרישיון שלך הוא תיכף ייכנס למאגר הנתונים של המשטרה וכבר מחר יתקשר אליך", הרגיעה אלונה מאחור. רק זואי לא אמרה כלום. נדמה לי שהיא הייתה מעוניינת בעצמה בשוטר....

4 בבוקר. כבר עצרנו לשתות קפה, כבר ניתחנו את כל חוויות הטקס השמאני, כבר סיכמנו שעלינו ליישם את המסרים שקיבלנו ומעכשיו לחיות באהבה ללא תנאי, ולהפסיק לשפוט אנשים...אנחנו מתקרבים לצומת תל השומר, ואני האחרון שיורד כאן, ליד האופנוע שלי. ליזה נראית לי ממש עייפה. "אתה יודע, אני ממש שמחה שהערב הזה כבר נגמר. זה היה ממש יותר מדי בשבילי", היא מתוודה.

"מה את מדברת, שכחת את השוטר החתיך?", אני מקנטר אותה, ולבי רועד. "מעניין את קצה הנעל שלי", היא עונה לי בסגנון הג'ינג'י הבוטה, האופייני לה. "אז הוא לא מעניין אותך בכלל? אפילו לא קצת?", אני ממשיך ומענה את עצמי בקול. "לא, אפילו לא קצת", היא עונה ושולחת את ידה ומדגדגת את לחיי הלא מגולחת מהלילה הארוך. ואני אוזר אומץ ומנשק את קצות אצבעותיה האלוהיות, כאילו בצחוק, ואומר לה – "אז אם הוא לא מעניין אותך,  מי כן מעניין אותך?".

ליזה לא עונה, ואני מרגיש את הייאוש מחלחל לכל תא בגופי, ואז היא אומרת לי בתכליתיות הג'ינג'ית שלה – "אוי, אין לי כוח לטיפשות שלך! שלוש שנים מהחיים שלי אני מבזבזת בנסיעות לטקסים שמאנים בתקווה שסוף סוף תשים לב אלי, ואתה – כלום!"

  *    מבוסס על סיפור אמיתי (נו,טוב, הסוף לא כל כך...)

  *    כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)