שירתו זכתה להכרה רחבה ביותר, הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני. היה בקשר עם סופרי ומשוררי התקופה, כביאליק, עגנון, ברנר ועוד, וכן גם שמר על קשר עם רבנים רבים ובראשם הרב קוק. שיריו פורסמו בעיתונים וכתבי עת רבים, החל מבטאונים חרדיים וכלה ב"הפועל הצעיר" ו"המשמר". אף רבנים חרדיים הכירו את שירתו, והרב אליעזר יהודה ולדינברג סיפר שהכיר רבים משיריו בעל פה. רוחב הציבור שאליו הגיעה שירתו מרשים, אך גם עצם היותו משורר החש בעוצמה בעת ובעונה אחת בכח הדתי ובכח השירה שבו ייחודית, ואין לה כל דוגמה נוספת בדורו. מאפייני שירתובשירים שכתב בצעירותו הוא מקפיד על משקל וחרוז, אך במהרה החל לחוש שלא בנוח במגבלות אלה. הוא החליט 'למרוד' בחרוזים וכתב על כך (בשיר השיר נתן בכלא):
בהימנעותו משימוש בחריזה ומשקל, הוא כתב בצורה מודרנית ביותר, בניגוד לרוב משוררי דורו אך בדומה לרבו, הרב קוק, שכתב גם הוא כי הוא חש שהחרוזים כולאים אותו ומגבילים את נפשו היוצרת. פניה לאלוהותהנושא הבולט בשיריו היא הפניה לאלוהות על כל פניה וגילוייה. לעתים הוא חש את מגעו של האל, לעתים חש שהוא מרוחק, מחפש ולא מוצא ולפעמים הוא מגלה באיחור שהאל היה עמו אך הוא לא ידע. כך הוא פונה אל ה' (בשיר מי ומה אני...):
הכמיהה והרצון העז והגועש (בניגוד לביאליק למשל, שבשירו זוהר, שואף "כל ימי סתרים ודממה", ומעיד ש'לבבו אילם') לקשר עם האלוהות בולטת כאן. הוא חש כאן "מי ומה אני, כי אהבתני כה, אלי!" ואומר בשירו אלי אהבתיך, "אלי אהבתיך עד כלות נפש ואחריה". תעוזת שירתוהוא מתלבט בשירו איכה אשיר: "איכה אשיר על יום ולילה - / ואלוהים הוא יצרם? / איכה אשיר על שמים וארץ - / ואלוהים הוא יסדם?" אך מתחזק ואומר: "אשיר ליוצר כל ונעלה על הכול / לאלוהים אשירה!". מתוך אהבתו הגדולה לאל, הוא מתגבר על חששו מן השירה, וכותב בהעזה רבה (בערו שערי אמנות... שיר ב'):
מהיכן נטל י"צ רימון לעצמו את הרשות לכתוב משפטים נועזים כמו בשיר זה, או המשפט (שם, שיר א' וכן הציטוטים הבאים) "אראה זיו שכינה לרצוני / ולא יהי מעצור לרוחי"? הוא בונה את ה'היתר' לשיר לבורא והמצווה על הדמיון בין האדם לאל. אלוהים ברא את האדם בצלמו ועל כן על האדם להדמות לו. אלוהים, לפי רימון "עשה הכול כאמן" ולכן, כפי ש"אלוהים אמן גילה כחו / ויהי שיר הערב..." אף המשורר אומר: "ואשיר שירי, / שיר אדם-אמן!". |