היה לי שבוע די מזוויע, החל ברשימה שהעליתי פה בפעם האחרונה. לא שקרה משהו מיוחד. לא משהו שצריך היה להפתיע אותי. אבל נתתי לזה להפיל אותי די חזק לתהום הדיכאון. ומי כמוני יודע להיות בדיכאון.

חשבתי המון במהלך השבוע הזה, לא הגעתי להרבה מסקנות, חוץ מאשר הספק הגדול שלי בקיומו של האושר והאהבה.

ובעצם הספק הזה הוא מה שהוריד אותי לתחתית המצב רוח. הרגשתי אומללה. ולא מתוך רחמים עצמיים, אלא מתוך איבוד האמון שלי בדברים כאלה ואחרים. במהלך הסופשבוע, הסתגלתי קצת יותר למצב. אז הוא לא יגיע, האושר. אז אולי אני צריכה להתרכז בדברים אחרים. כמו בהרשמה ללימודים עכשיו. ואולי אני צריכה להתחיל להנות מדייטים, ולא להתייחס אליהם ברצינות. ואולי בכלל לשכוח מהם? 

אני בת 24 ואני מחפשת חתן. כן. אני לא מבינה למה לקפוץ מחבר לחבר. אני לא מבינה את הצורך בלהספיק עוד סוגים של אנשים וסקס. אני רוצה את האחד והיחיד, בלי לעבור עוד פרידה בדרך. ותתפלאו (או לא) זה לא מה שכולם רוצים.

אז מה הדבר שרומם את מצב רוחי הבוקר? אותו בחור שלפני יותר מחצי שנה הכרתי במועדון, כששנינו היינו שבורים מפרידות מבני זוג, שהיה לתקופה יזיז לא רע, ונשאר חבר יקר. 

שלחתי לו אתמול ברגע שפל ביותר הודעה, כתבתי שאני מבינה אותו, שכנראה נמאס לו לשמוע שלא טוב לי. ושהוא לא חייב. כתבתי לו שאניח לו, ושאודיע לו כשיהיה טוב. וכתבתי לו כמה שאני אוהבת אותו.

לא ידעתי לאיזו תגובה לצפות ממנו. כי באותו הרגע הייתה לי הרגשה שבאמת נמאס לו. ואני יודעת שקשה לו עם החברה שלו ואיתי ביחד. אבל התשובה שלו הפתיעה אותי. הוא אמר שחשוב לו שיהיה לי טוב. ושאני בין הדברים החשובים בחייו. ושאף פעם לא אהסס להתקשר אליו.

זה עשה לי טוב. לדעת שיש מישהו שמרגיש אלי ככה. חוץ מהמשפחה שלי כמובן. ולדעת שיש לי חבר אמיתי.

אז על זה אני מודה.