עבר, לאט לאט לאט.

אם זה היה חתול זה היה נגמר כבר מזמן והיינו שנינו יכולים היום לנשום לרווחה.

אבל זה היה שבלול, שחור משחור ואיטי כמו שרק שבלול מבוהל יכול להיות.

מוציא מחושים לרגע, מורח פסיעה רירית, נבהל, משתבלל ומחכה.

ומחכה.

אבל זהו, הוא כבר עבר והוא כבר לא ביננו.

מה שצריך היה להיאמר נאמר

ואת מה שלא היה צריך להיאמר אמרו העיניים ויצאנו לדרך חדשה שנינו.

דרך שיש בה קצה אופטימי אחרי הקשיים שיבואו.

אז היום קל לי יותר בבטן.

אני מוטרד יותר מסוגיות פרקטיות לא פשוטת, אבל קל לי יותר בבטן

וקל לי יותר גם בקצוות של השפתיים.

לצערי זה עובד עדיין לשני הכיוונים, קצת חיוך וקצת עצב אבל אני מקווה שזה יהפוך במהרה ליותר חיוך מאשר עצב.

ואולי, אולי אולי אולי

בסוף הדרך תהיה שם אהבה.

אמיתית ומלאה.

ואולי, אולי אולי אני אזכה בסוף.

לבוקר מואר במיטה לבנה עם חיוך בעיניים מלאות אהבה.

ולב שלם.

אולי.