אחרי חצות, מסיבת שנה חדשה,ת"א 2009
מי מכם שיחפש שמחה אמיתית, כזו הבאה מן הלב, מתוך מעמקי הלב, לא ימצא אותה במסיבות מעין אלו. מי מכם שיחפש אושר פשוט מוטב לו שימשיך לחפש. במעמקי האדמה, בתוך ההמולה, בעומקי האלכוהול, בתהומות השיכחה, במגעי גוף בגוף, תשוקה בתשוקה. תשוקה יוקדת אל גוף רך,גוף עדין, חף מפגעי הזמן, גוף של גבר,גוף אישה, גוף של גבר-אישה. על הבמה מרקדים גברים המחופשים לנשים. הבלונים מתעופפים אל התקרה. זוגות מתפלשים ברצפה. גוף בתוך גוף, מגע אל מגע.
בחור צעיר אחד עשה עלייה. הגיע לכאן רק לפני כמה חודשים. עזב את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, את הוריו, את המוכר לו, ובא אל הארץ הזו, המאובקת, המתפלשת באבק ודם. בחור חמוד, נשי למדי באופן דיבורו. הצטרף בשבוע שעבר אל שלום עכשיו במסע ביקור ועידוד שערכו בשדרות. אך הוא מוסיף ואומר כי לו ניתן לו היה מצטרף לביקור כזה בעזה. שם, כך הוא טוען בלהט, הילדים באמת זקוקים למגע אנושי מלטף. שם באמת לאף אחד לא אכפת מהם- לא לישראל ולא לחמאס. מי שעזב את ניו-יורק. את מרכז העולם, רק בכדי להתגורר בדירה קטנה ומעופשת בפלורנטין, חייבת להיות בו מידה של ציונות. מידה רבה אפילו. היתכן כי זו הציונות שאנחנו כבר הספקנו לשכוח ממנה- לעזוב את הכל מאחור, לעלות אל הארץ שכוחת האל הזו, מתוך אמונה בלתי מתפשרת בצדקת דרכה, ובאותה הנשימה לקוות, להתפלל ממש, גם לשלומם של הילדים בצד השני ולטעון,כפי שטוען אותו בחור, כי בסופו של דבר ההפצצות הניחתות עליהם אינן מוצדקות. לחלוטין אינן מוצדקות. וחברו של הצעיר הנו בחור נוסף, בעל פנים עדינות, יפהיפיות. פנים המבקשות אהבת רגע מהגברים המבוגרים שסביב, המביטים אחר שכמותו בעיני זימה. אותו יפהיפה מסרב לומר מהיכן הוא הגיע, למרות שגם הוא דובר אנגלית. קולו רך ועדין, כמו פניו, כמו גופו. בסופו של דבר מספר לי הראשון בשקט כי מדובר בלבנוני בעל אזרחות ישראלית, בחלקו ממוצא מוסלמי, החי ומתגורר בתל-אביב מזה שנים רבות ומחפש מפלט לרגע מזהותו הבלתי אפשרית, הנקרעת, המוסתרת, מפלט לרגע בדמות מגעם של גברים המבקשים לגעת, של בחורים המבקשים לאהוב. התיתכן תמונה הזויה מזו? רק אזור מלחמה מסוגל יהיה לצייר מציאות כה בלתי נתפסת. לבנון, יוגוסלביה, ישראל ופלסטין, קונגו, רק ארצות מעין אלו יוכלו להתוות ביד אמן את האבסורד והמופלא כאחד.
בין ערביים,אשדוד,שבת ראשונה 2009
עיר יפה. צמודה אל הים, פתוחה אליו. מחבקת את הגלים ואת הדיונות. עיר פתוחה ומרווחת. תל-אביב והערים שסביבה עדיין לא הגיעו אליה. בניינים חדשים, ענקיים, משולבי זכוכית, שוכנים בה בערבובייה לצד בנייני שיכון מתפוררים. ההפרדה כאן בין "דרום" ובין "צפון" היא הרבה פחות ברורה מבתל-אביב למשל. פחות מעשרים דקות נסיעה מפרידות בינה ובין אזור ת"א, בשבת אחה"צ. אבל בשבת הראשונה של 2009 אלו פחות מעשרים דקות המפרידות בין שני עולמות שונים. שעות ספורות לפני כן נחת בה מטח טילים. פגיעה ישירה בבניין. ובכל זאת העיר אינה נטושה כלל וכלל. אנשים רבים מהלכים בה, על מסלולי ההליכה. אך חוף הים כמעט שומם, כמעט עזוב. שני דייגים על יד המזח. ושמש בוערת הנמסה ונמוגה אל האופק הכחול. שקיעה קייצית בעיצומו של החורף. הדי רעמים מרוחקים נשמעים לפתע ופטריות עשן מופיעות הרחק בדרום. ההפגזה הארטילרית החלה.
שעת ערב מוקדמת,מכללת בית ברל, יום ראשון
סדנת סטאז` למורים. שמונה יושבים בה במעגל. ארבעה מורים. ארבע מורות. מתוך ארבעת המורות אחת חילונית, אחת דתיה ושתיים מוסלמיות. כמעט כולם מכירים את כולם משנים קודמות. האווירה נינוחה, כמו תמיד. הנושא- כיצד להתייחס בכיתות למלחמה המתנהלת בדרום. אם להקדיש לכך שיעור שלם, האם כל מורה צריך להתייחס לכך או רק המחנכים? כל אחד מדבר. המוסלמיות מדברות לאחר כולם. שתיהן צעירות, חייכניות, מתקשות לדבר בעברית באופן שוטף אך קולן תמיד שקט. הן מנסות להסביר שאצלן ההתייחסות היא כללית יותר, כמעין מבט מבחוץ על הנפגעים בשני הצדדים. הן גם מנסות לרמוז לכך שבעצם ההתנהלות של שני הצדדים הלוחמים היא הרסנית. אך הן מתקשות לומר את זה בשפה שאינה שוטפת אצלן. התמונה המתקבלת בקרב כמה מורים היא כי הן מנסות להצדיק, בצורה כזו או אחרת, את אנשי החמאס למרות שהן מדגישות כי ארגוני טרור אינם מייצגים את האיסלאם האמיתי. אחת מהן מנסה להסביר כי דרך האיסלאם היא דרך של מתינות, של ענווה. לא של הרג. מורה אחד סקרן לדעת מה הם עושים למשל בימי העצמאות. כיצד הם מתייחסים ליום הזה עם תלמידיהם. הן מנסות להסביר כי הן מעדיפות להתעלם מכך, כלפי שני הצדדים. מורה אחרת מנסה להבין האם וכיצד מסתדר הדבר עם דרישות משרד החינוך. אני אומר כי לדעתי הן עושות בדיוק מה שכל אחד אחר שהיה נקרע בין שתי זהויות היה בוחר לעשות- לפעמים מתעלם ולפעמים מנסה לגשר, מנסה לאחוז בשתי הקצוות, מנסה אולי להפגיש בינם. הן מהנהנות לעברי. ובכל זאת אווירה של תרעומת אופפת את השיח. תרעומת כלפיהן, ביחוד כשהן מנסות לרמוז על כך שהן מתקשות להבין מדוע עזה מותקפת בכזו עוצמת אש, שנדמה ואינה מבחינה בין אנשי טרור לבין אזרחים. המורה הדתיה קצת כועסת ומנסה להסביר שזה הם שהביאו את המצב על עצמם ושאנחנו עושים הכל כדי שחפים מפשע לא יפגעו. אני ומורה אחר מדברים על תפקידנו כמורים, על כך שעלינו לעשות הכל, מורים יהודיים ומוסלמים כאחד, על מנת שהילדים לא יגדלו לתוך שנאה מתמשכת, שהרי זהו מעגל שנמשך ונמשך ונמשך, ללא התחלה וללא סוף, שבו הסיבה והמסובב רודפים זה אחרי זה במחול שדים מטורף. ובכל זאת גם המעגל שבו אנו יושבים מאיים להפוך לשעה קלה למעגל מעין זה, למרות היכרותינו הטובה אלו עם אלו, למרות הקשרים הטובים, למרות שבית ברל הנו כמעין אי קסום שבו סטודנטים יהודיים ומוסלמיים לומדים ביחד, באמת ביחד, על כל המשתמע מכך וקושרים אלו עם אלו קשרי חברות אמיצים, לא רק מכורח הלימודים אלא הרבה מעבר לכך. נראה כי לשעה קלה גם המעגל בו אנו יושבים נרעד לו מהדי ההפגזות המרוחקות ובכל זאת מחזיק הוא מעמד, המעגל הזה. מעגלים בלתי פוסקים של דם ואש ותמרות עשן מתגלגלים להם מסביב, כפי שעשו בעבר וכפי שככל הנראה יעשו בעתיד, והמעגל הזה נותר שלם.
שעת לילה מאוחרת, נווה שאנן-ת"א, ינואר 2003
הגעתי לנווה שאנן בלילה, כמה שעות אחרי..
נכתב ב-5 לינואר 2003
חצות, מסיבת שנה חדשה, נווה שאנן- ת"א, 2008
כבר כשהתקרבתי לאזור קיבלו את פני זיקוקים וניתן היה לשמוע קולות צהלה רועמים הבוקעים מן המדרחוב. היו אנשים נוספים שהתקדמו לשם ואני הצטרפתי אליהם. המדרחוב, שבלילות כתיקונם הנו נטוש ושומם לחלוטין, המה הפעם חיי לילה תוססים. אנשים הלכו לכל אורכו, מסעדות ובתי קפה היו פתוחים ובהם ישבו בעיקר גברים ונשים ממוצא אסייאתי או רומני, לבושים במיטב בגדיהם, משוחחים וצוחקים בקולי קולות. אבל נראה היה כי החגיגה האמיתית נערכה בקצהו של הרחוב, ממש בסמוך לתחנה המרכזית החדשה. כשהגעתי לשם, הולך בעקבות קולות החוגגים העזים, שאליהם נתלוו קולות חזקים של תיפוף ונקישות, השעה הייתה בדיוק חצות ואני נדהמתי לגלות עשרות פיליפינים ופיליפיניות, עומדים במעגלים וכמעט כל אחד מהם אוחז במחבתות, מכסים של סיר, מקלות או בקבוקי קולה ריקים וביחד הם יוצרים את מופע הרחוב הגדול והספונטני ביותר שיצא לי לחזות בו מאודי. חלקם חבשו לראשם כובעי סנטה קלאוס כחולים ואדומים. שתי נשים חיבקו זו את זו בחוזקה. מחלונות הבניינים הסמוכים הגיחו משפחות שלמות שגם הצטרפו אל מסיבת השנה החדשה הארעית הזו, שמן הסתם לא פרסמה את עצמה בברוז`ורים המחולקים שבועות לפני... בנוסף לאדם בגיל העמידה שעצר גם הוא להביט במחזה המיוחד, נראה כי שנינו היינו "הזרים" היחידים שם. קשה יהיה לתאר במילים נוספות את המחזה בו מופיעים כשישים-שבעים אנשים צוהלים מכים בכל יכולתם על כל הבא ליד, כלי מטבח, קרטונים,בקבוקים ואף על מעקי בטיחות ופחי הפלסטיק ואפילו מעלים ומורידים את מקלותיהם על מסכי הפח הגליים הנועלים את החנויות בכל לילה, כמו מככבים במופע מריומנה באמצע הרחוב, שמחה ילדותית ומאושרת נסוכה על פניהם, שימחה כזו שלא ראיתי באף חגיגות יום עצמאות שלנו שנכחתי בהן. הנה לערב אחד הם שוכחים את העבודה הקשה, את השכר המועט, את סכנת הגירוש, את היחס המנוכר ומתנשא לעתים ואת הגעגועים ליקיריהם שמעבר לים ופשוט שמחים כילדים. בלי די.`גיי, טראקים של טראנס ולהיטי היפ הופ, ללא בגדים מעוצבים וכוסות שמפניה, פשוט חוגגים את המסיבה הכי טובה בעיר...
נכתב לאחר ליל השנה האזרחית של 2008, ופורסם לראשונה כחלק מרשומה בשם רחוב האושר המכילה גם מספר תמונות שצילמתי מאותו ליל פיגוע המוזכר כאן
**** כל הקטעים המופיעים כאן נכתבו כחלק מרשומה אחת, לפני שנה, בעיצומה של המלחמה בעזה. הם נכתבו מתוך תהייה קטנה שעלתה בי אז- האם יתכן כי העובדה שהפכנו כה אדישים זה לסבלו של זה,האם שנים כה רבות של שנאה, וייאוש ונקמה הדדית, היא הסיבה לכך שאיננו מסוגלים לחוש בה, בשמחה האמיתית הזו, כזו הבאה מן הלב, מתוך מעמקי הלב, כפי שכתבתי עליה כאן בהתחלה,וכפי שראיתי בקרב אותם חוגגים במדרחוב? ואולי בכלל להפך- חוסר יכולתנו לשמוח כך הוא הגורם לכך שהסכסוך הזה אינו מצליח להישכח ? והאם ישנה אפשרות,ולו קלושה ביותר, בלתי סבירה בעליל, ובכל זאת אפשרות שמתישהו, היכן שהוא, שאנחנו,כולנו, אלו שהיום נלחמים אלו באלו ואדישים אלו לאלו, נוכל לחגוג כך ביחד, ברחוב, כששנה חדשה תתחיל, או סתם כך, ללא סיבה, ביחד, מתוך שמחה פשוטה וטובה...
|