אין לי כל כך דברים חדשים לכתוב עליהם, אז החלטתי לשתף אתכם בפרשייה מעניינת מעברי הקרבי (?) בצבא ההגנה לישראל.

את שירותי הצבאי העברתי במתקן שהיה... איך נאמר? לא מתקן צבאי במאה אחוז. לא רק אופי השירות ואופי המתקן היו אחראים לגוונים הלא-צבאיים של המקום, אלא גם במישור המנהלתי הפורמלי היה המתקן הזה חצי-אזרחי. אחזקת המקום התחלקה בין צה"ל למועצה האיזורית המקומית באופן הבא: תחזוקה, תשתיות וחלק מהציוד (בעיקר המשרדי) על חשבון המועצה; כוח האדם וכלכלתו, וכמובן הציוד הצבאי במקום - על חשבון צבא הכיבוש.

הבעיה היא שהחלוקה הזאת יצרה חיכוך מתמיד בין הצבא למועצה סביב סוגיית התקציב. הגישה של הצבא היתה: רוצים מתקן צבאי בתוך יישוב אזרחי? תשלמו. מנגד גרסו במועצה: זהו מתקן צבאי, הצבא צריך לממן אותו. זה בא לידי ביטוי בתחזוקה לקויה של התשתיות ובציוד אזרחי מיד שנייה, במקרה הטוב. חלקו, אגב, הגיע מתרומות עצמאיות של אזרחים טובים שמצאו מקום להיפטר בו מהרהיטים הישנים שלהם.

ֿאבל לא הכל היה רע. היו למצב הזה גם הרבה יתרונות - מגורים נוחים יחסית עם פינוקים קטנים כמו מזגן וטלויזיה בחדר, משרד מפואר שאפילו אלופים בצה"ל יכולים היו להתקנא בו (ולפחות אחד מהם באמת התקנא, אגב, סיפור אמיתי), ו... מכשירי חשמל ואלקטרוניקה טיפה יותר טובים מאלה הצבאיים. עד שהם היו מתקלקלים. וזה הסיפור שאותו אני רוצה לספר לכם.

כאשר מכשיר חשמלי צה"לי מתקלקל, הנוהל הוא די פשוט: מביאים אותו לאפסנאות ומחליפים אותו באחר, תקין, וחוזר חלילה. הציוד הצבאי אמנם לא ידוע באיכותו הגבוהה (ליתר דיוק: ידוע באיכותו הנמוכה), אבל לפחות בעניין הזה אין חוכמות (אגב, זה נובע גם משיקולים כסת"חיים של בטיחות, אבל לא משנה).

אבל כאשר היה מדובר במכשיר אזרחי... פה היה מתחיל מאבק כוחות מטופש. בעיקרון, האנשים הטובים במועצה האיזורית דרשו שנביא את המכשירים המקולקלים למשרדי המועצה, משם הם נלקחו למעבדה, לתיקון. הבעיה היא שבין המתקן שלנו למועצה, הפרידה לפחות שעה נסיעה בכביש המתפתל בין כפרים פלשתינאים עוינים. אנחנו דרשנו שירות הולם (היתה לנו, בצדק, תחושת קיפוח תמידית בהשוואה למתקנים דומים, שישבו קרוב יותר משרדי המועצה), הם מנגד דרשו שנחסוך להם את הנסיעה. בסוף מישהו היה נכנע, אבל נשמתנו היתה יוצאת עד אז.

זה היה המצב עם המדפסת שלנו, מכשיר חבוט מתוצרת Epson, שנדרש לפחות פעם בשבוע לעבוד בהיקפים של בית דפוס קטן (סידורי עבודה, רשימות שמירה, כאלה). אמנם מדפסת סיכות פרימיטיבית (בימים ההם המדפסות האלה כבר החלו לחמם גרונות לקראת שירת הברבור שלהן), אבל סוסת עבודה קטנה, נמרצת מאוד ויעילה לצרכינו. עד שהיא היתה מתחילה לזייף. או-אז הייתי שולף מהמחסן את הגיבוי - מדפסת סיכות צה"לית, אמנם חדשה יחסית, אבל איטית כמו צב נכה.

המדפסת האזרחית היתה נשלחת למעבדה, לתיקון. כאשר הזיופים שלה הפכו תכופים יותר, הסכימו במועצה לוותר על התיווך, ואנשי המעבדה היו באים ישירות אלינו כדי לאסוף את הסוסון הפצוע. ברוב המקרים הם היו מחזירים אותה בלי שאפילו פתחו בורג אחד. הטענה הקבועה שלהם היתה ש"חיברנו אותה אצלנו והיא עבדה בסדר גמור". אנחנו התחלנו לאבד את הסבלנות. אמנם טיפחנו סוג של הומור שחור עם הטכנאי (שהיה מרוצה מהעובדה שהוא סוחט כל כך הרבה כסף ממדפסת חצי-מתה), אבל דרשנו מהמועצה, במכתבים שבועיים כמעט, כי יספקו לנו מדפסת חדשה. ללא הועיל. הבירוקרטים שם העדיפו להמשיך לזרוק כסף על תיקונים תקופתיים (בטח בעל המעבדה היה קרוב משפחה של איזה פונקציונר במועצה, אבל אני אעצור רגע לפני תביעת הדיבה).

הייאוש גבר. התקלות הפכו תכופות יותר ויותר, אבל במעבדה המשיכה המדפסת המשת"פית הזאת להפגין דווקא ביצועים טובים. נראה היה שנקלענו לאיזור דמדומים מוזר ומדכא, קפקאי משהו. בסוף הוחלט ביני לבין אחד מעמיתיי, להעניק לגברת אפסון את הטיפול הראוי למשת"פים - הוצאה להורג. ההיגיון הבריא היה שרק במקרה של מוות סופי ובלתי הפיך, יתרצו במועצה ויחליפו את הגוויה במשהו חדש יותר ואולי גם עובד יותר.

ניסינו לחשוב כיצד נגרום לרצח הזה להיראות כמו מוות טבעי. פתחנו את הפאנל של המדפסת, ולעינינו נחשף הלוח שלה. לקחנו פיסת תיל קצרה, תקענו קצה אחד במקום כלשהו בלוח, קצה שני במקום אחר, סגרנו, הברגנו, חיברנו לחשמל ובנשימה עצורה לחצנו (אני לחצתי, ידידי קצת השתפן) על מתג ההפעלה. איך אומר זוהיר בהלול? זה היה מהלך ספקטקולרי. מתוך המדפסת נשמע פיצוץ עז, ברק הבזיק מקרבה ומעט עשן הסתלסל החוצה, מלווה בריח חזק של "חשמל שרוף".

ניתקנו מהחשמל, פתחנו בזהירות והצצנו פנימה: הלוח נשרף לגמרי. היה ברור כי מדובר בפגר. בהבזק של תושיה, סילקתי את פיסת התיל והעלמתי את הראיה (ממש מבריק: אפשר לחשוב שאיזה פתולוג עוד צפוי לחטט בקרביה ולחפש את סיבת המוות: "רואה את חתיכת התיל הזאת?", הוא יגיד לחוקר המשטרתי המבועת בעודו לועס סנדביץ' עם נקניק ביד אחת ומנפנף בראיה ביד השניה. "המדפסת הזאת לא סתם מתה, היא נרצחה!").

הזעקנו את המעבדה (של המחשבים, לא של המז"פ, תתרכזו). הדיאגנוזה היתה מהירה וחדה, כצפוי, אם כי הטכנאי טרח להרים לנו טלפון ולספר כי מעולם לא נתקל במקרה כזה.
- "מדובר כנראה בקצר בלוח", הוא איבחן. בדיוק מזהיר, יש לציין.
- "חבל, היתה מדפסת טובה", זייפתי צער.
הטכנאי השתתף בצערי והבטיח כי ימליץ למועצה לספק לנו מדפסת חדשה.

וכך היה. קיבלנו מדפסת אחרת, אמנם מאותו דגם בדיוק ולא ממש חדשה, אבל היא עבדה כהלכה לפחות עד שאני השתחררתי מהצבא.