ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
| הזמן הזה הוא זמן של סליחות. מבקשים סליחה, מעניקים סליחה, מתקדשים בסליחה. בתוך כל הרעש הסליחתי הזה, סליחה שאני מפריע עם משפט של ימימה. לא לקפוץ, הסבר מיד אחריו.
"אין סליחה על שדה ההכרה (מצד הסולח)."
כלומר, באופן מהותי אין דבר כזה סליחה. איך קורה כדבר הזה ?
מתי אני צריך לסלוח ? כאשר אני נפגע. מתי אני נפגע ? כאשר אינני מקבל את עצמי כפי שאני, ואז כל פגיעה בי, שהיא בעצם ארוע או דיבור שמראה לי אזור שבו אינני מקבל עצמי, שאכפת לי מה אומרים עליי בו, כל פגיעה נרשמת בי. נחקקת. אני מאמץ אותה אל ליבי ומתחיל איתה מערכת יחסים סבוכה. רוצה להשתחרר ממנה ומנסה לדחוק אותה החוצה, או מאמין לה ומלקה את עצמי על מה שנגלה לי, כביכול, עוד מקום מכוער בי הראוי להלקאה.
אבל, אם אני במצב של קרוב לעצמי, כלומר קרוב לפנימיותי, כלומר קרוב למהות השקטה, הממלאת, הפשוטה, אז, שום פגיעה לא יכולה להירשם בי. אני חסין. אני מרגיש מלא, ובנתינה לאחר, ואז שום דבר לא יכול חדור למערכת ולבלבל אותה. כלומר אם אין פגיעה, באופן מהותי, אם "מילותיו של הפוגע נשארות ליד פיו"...... אז אני לא נפגע. לכן אין שום צורך שאסלח.
כאשר אני סולח, אני למעשה עושה מעשה, או מדבר דיבור של סליחה ובפנים ממשיך החשבון עם הנסלח. זה לא באמת סוף פסוק, פנימי. נחמד לבדוק כל אחד לעצמו..... וגם- כאשר אני סולח לאדם, הרי אני מתנשא מעליו, כביכול אני במקום טוב ממנו, יותר מתוקן. ומכיוון שהתיקון הוא אין סופי, אז אני לא מתוקן בדיוק כמוהו, אז יכול להבין שעשה מה שעשה ממקומו הבלתי מתוקן, וגם לי יש ברוך השם מלא מקומות כאלה .
אז, כל העניין הזה לא אומר לא לסלוח. בטח שלסלוח, והרבה. ואגב, קודם כל לעצמנו על כל חוסר הדיוק שעשינו, לא יכולנו אחרת בתנאים ההם. לסלוח בחום. אבל, לא לסלוח ממקום של יוצר חיץ חדש עם הנסלח, החיץ של הקדוש הסולח לעומת החוטא הנסלח.
ועוד הבהרה, אין סליחה מצד הסולח, מצד הנסלח בוודאי סליחה עוזרת ומרפאת והכרחית.
וידע גם כל נסלח להפוך את הנתינה שהוענקה לו בסליחה למעשים טובים ולהתכווננות פנימית, לא לחשוב לרגע שהנה הוקל העונש ואפשר לחזור לכמו קודם....
שנסלח לעצמנו הרבה השנה, כל רגע ורגע על הרגע הקודם, ונלמד ונחכים ונתקרב.
שנה טובה לכולכם. |
איילבהרב
בתגובה על למתעניינים בלימוד ימימה
הקו א-ל התקווה
בתגובה על תקווה
truly4u
בתגובה על אורז רע
iri20
בתגובה על הבסטה סגורה
אי.שון
בתגובה על עוד מילה על מלי
anski888
בתגובה על רכילות
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"הסליחה נתונה מראש למי שחשוב לו האגו" זה משפט חכם מאוד ונכון.
אבריג,
רק רציתי להגיד תודה על שקראתי את מה שכתבת פה ושלמדתי באמת משהו שלא לגמרי ראיתי קודם. תודה גדולה.
ותמשיך לכתוב פה. (לצערי לא מגיעים אליי עידכונים שלך ופעם ב אני פשוט נכנס לקרוא)
שאני אבקש סליחה ???
http://cafe.themarker.com/view.php?t=148508
אברי שלום.
אני תלמידת ימימה מזה כשנתיים ומאוד מבינה על מה את מדבר.
רציתי לשאול אותך אם כל הלימוד הזה הפך אותך לאדם מאמין יותר? ואם כן האם אתה מקיים מצוות, משתדל?
כולם מדברים על זה. הסליחה. כולם מטיפים לזה.
זה מתחיל מגיל קטן, מגן הילדים – "לא, מותק, אנחנו לא חוטפים, תחזיר לאורי את האוטו, ותבקש יפה סליחה. יופי, מתוקי שלי, ילד טוב". מסכן. גם תחזיר ת'אוטו, גם תבקש סליחה וגם ילד טוב. למה, אם הוא לא היה עושה את זה, הוא היה ילד רע? אף פעם לא הבנתי את ההורים האלה, שאומרים, "תהיה ילד טוב".
אבל איך שלא יהיה, כבר בגיל הגן, מסתבר כי זהו אחד הדברים הקשים לעשות - לסלוח, כמו גם לבקש סליחה...
ועכשיו, בעידן "רוחניות האינסטנט", זה הפך מגפה של ממש : כולם רוצים להגיע לנירוואנה ומהר, מדברים אור ואהבה, ולא - תארו לכם!- לא כועסים! האומנם?
אלה המבקשים סליחה רק על מנת לצאת לידי חובה, אבל בתוך תוכם פנימה ממשיכים "לסחוב" את העלבון ולא מניחים לו, ממשיכים בדרך זו להזין את אנרגיית הכעס שוב ושוב, ולעיתים מתחפרים בתוך תחושת כישלון, תסכול וחוסר הערכה עצמית, אלא שכעת נוספו לזה גם תחושת "חוסר הצדק", השפלה ואגו פגוע...
המטרה בסופו של דבר היא לגבור על עצמך ולסלוח, סליחה אמיתית, כזו שאינה תלויה בדבר. אבל אם כרגע - מסיבות כאלה ואחרות - זה לא אפשרי, אין טעם להמשיך ולדוש בזה. אפשר ורצוי להניח את הצורך בתוצאה - והיא הענקת הסליחה המיוחלת - בצד. לא ,בוודאי שלא לוותר. אלא שאני מאמינה שעבודה רוחנית חייבת להיות יעילה. רוחניות אמיתית היא רוחניות פרקטית, כזו שמשדרגת את חיינו ללא היכר, גם אם זה נעשה במחיר של שינויים גדולים בתפישת עולמינו. לא לוותר, רק להניח לזה באופן זמני, ולהתרכז בחיפוש אחר ההבנה של הסיבות לקושי אותו אנחנו חווים. זהו תהליך של התבוננות..והכרה..יעיל בהרבה לבחון את הרגשות סביב הנושא. רגשות שלנו, של זה שפגע בנו, או זה אשר פגענו בו, ואחרי שזיהינו במה הדברים אמורים, לנסות ולגבש דרכי תגובה חדשות. פילוסופית המזרח והיוגה מדברת על הצורך "להפסיק להזדהות" עם הנושא, ובכך להצליח לראותו מהצד, להיות מעין "עד שקט", וכך, ככל שנתרחק, התמונה אותה נוכל לראות תתרחב בהרבה ותאפשר עבודה רוחנית אמיתית, כאשר "פרי המעשה שייך לבורא", ואנחנו רק מחויבים לעשות את הדרך...
אבל יש עוד סוג של סליחה עליו אנחנו לא באמת נותנים את הדעת. אם כי בעיניי זהו הסוג החשוב באמת. "ואהבת את רעך כמוך"- כמוך- כמה מאיתנו מקפידים על הדבר הזה? האם סלחנו לעצמנו על הזנחה פיזית,למרות שהבטחנו לעצמנו גם השנה שהנה הפעם נרשם סופסוף למכון כושר, נעשה דיאטה, נוכל בריא ונפסיק לעשן? מה עם הזנחה רגשית, תסכול, תחושות חוסר אונים? האם סלחנו לעצמנו על עבודות ההישרדות הלא מספקות והלא ממצות את כישורינו, על הדייטים המיותרים כאשר כבר בשיחת טלפון ידענו כי ינחלו פיאסקו צורם? על הסטוצים העלובים (וגם על אלה שלא), המשאירים צרבת בחזה? ומה עם ה"עצבים" שהוצאנו על ילדינו, או על אחרים, ללא עוול בכפם? ומה עם אכילה כפייתי,קניות מיותרות, אחיזה נואשת באיזה רואה נסתרות, או, להבדיל, יזיז מתנכר שנמצא כאן רק כי אין משהו יותר טוב, כי מפחיד מוות להיות לבד? ומה עם התקוות המנופצות, חוסר האמונה, והייאוש, אוי הייאוש...
אם רק היינו יכולים באמת, אבל באמת, להניח לכל אלה, לסלוח על כל החטאים הנוראים אותם חטאנו כלפי עצמנו, לסלוח כי חטאנו מתוך חוסר מודעות, חולשה, תחושת האפסיות והכישלון, ובעיקר האדר תקווה...אם רק היינו יכולים לנסות לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו חולמים לאהוב אחרים, כמו שהאמנו פעם שאפשר, כמו שילדים יודעים....לעזוב את ניסיון החיים הרע,ולהחזיר את התמימות המופלאה, הנקייה...להמציא כל יום מחדש, וליהנות, ליהנות....כי זו היא , אם תשאלו אותי, הסליחה האמיתית.
ואני? אני גדלתי בבית פולני. אני תמיד אומרת סליחה, בבקשה, תודה. הנימוס הוא בדם שלי. :-)
לסלוח, פירושו להניח למה שהיה - לחלוף, למה שיהיה - לבוא, ולמה שישנו - להיות"
שנה חדשה בפתח. ביהדות, מכין אותנו חודש אלול לקראתה באמירת סליחות.
כדי לקבל את השנה החדשה ולאחל לעצמנו את השפע בחיינו, אנחנו צריכים קודם כל לנקות ולטהר את עצמנו ממעשים שעשינו בשנה אחרונה ועליהם אנו מוותרים. אחד הדברים החשובים ביותר הוא אמירת סליחות.
אז קדימה,שנה חדשה ןיאללה בהצלחה...שנה טובה
נהיה מי שאנו, ננסה לזהות את המגרעות שלנו, נבחין בצדדים החיוביים שלנו, ננסה להיות מודעים יותר למי שאנו באמת, ללא המסכות שאנו לובשים והמסכות שהסביבה הלבישה לנו. רק כך נוכל לקבל את עצמנו באמת. והכי חשוב, רק כך נוכל לסלוח לעצמנו שאנו לא מישהו אחר...
.
והכי חשוב, לא משנה באיזו דרך נבחר, שהתהליך יעשה בכוונה טהורה, מעומק הלב. רק כך נחוש כי הגוף משתחרר. הנפש והרוח יהיו מוכנים לשנה החדשה, להתחדשות אמיתית ולקבלת השפע לו אנו זכאים..
אז הנה עוד שני ציטוטים:
קסטנדה: יש אנשים שמבלים את מרבית חייהם בלהיות נעלבים ממישהו או ממשהו.
אוהד אזרחי: סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר.
ועוד לא דיברנו על החמלה...
אלי.
"כאשר אני סולח, אני למעשה עושה מעשה, או מדבר דיבור של סליחה ובפנים ממשיך החשבון עם הנסלח. זה לא באמת סוף פסוק, פנימי. נחמד לבדוק כל אחד לעצמו.....
וגם- כאשר אני סולח לאדם, הרי אני מתנשא מעליו, כביכול אני במקום טוב ממנו, יותר מתוקן."
זה לא נקרא לסלוח אם לאחר מכן אתה ממשיך להתחבט עם עצמך.סליחה אמורה להיות עשייה וכן-כן סוף פסוק-- כי אחרת??לא סלחת באמת...
לסלוח לדעתי לא בא ממקום של עליונות אברי בייבי,אלא ממקום של לתקן בכדי לשחרר.
על מה אתה סולח?אתה סולח שמישהו עשה מעשה/ אמר דבר שפגע (בך) ,שלא היה נכון ואתה נפגעת.אתה נפגעת כי אתה יודע מי אתה ויודע שבמקרה הספציפי המסויים טעו. ומאחר ואנחנו כולנו בני אדם המורכבים מנשמה ורגשות-לפעמים נפגעים
ואז אם זה באמת לא עושה לך טוב?אתה אמור לסלוח כי ישירות מהסליחה שלך אתה משחרר.משחרר את עצמך מה"עוול" שנעשה לך
ולשחרר זה גם להמשיך הלאה,בלי המקום הזה של נפגע יותר,כי בעצם סליחתך אתה שיחררת והמשכת הלאה
ואם אכן נשאר לך בבפנים שלך החשבון עם הנסלח??אתה לא סלחת באמת.זה "סליחה בכאילו"-מהפה בלבד.
בעצם הסליחה אתה בעצם? עשית "נתינה לתיקון מצב מסויים".נתינה ללא כל תמורה כי חשוב לך, כי אכפת לך.ואם תחכה לתמורה ?פיספסת.כי נתינה לא אמורה להיות לשם קבלת תמורה
אינני מסכימה ש"אין דבר כזה סליחה"
אם עשו משהו שפגע בי, אני לא אבוא ממקום קורבני ואגיד:
"פגעו בי כי נתתי להם לפגוע בי"
נכון , אני צריכה להיות חסינה ולא לתת למעשי אנשים אחרים לערער את עולמי ,
ולחקוק כל פגיעה בי , אך אין זה אומר שאוכל לעבור בשתיקה על מעשים נפשעים של הזולת. אם משתינים עליי, לא אפתח מטריה ואשמח שיורד גשם.
ברגע שאתה סולח , אתה לא מתחיל דיאלוג עם הפוגע , ואינך שם עצמך במצב מתנשא,
אתה סוגר מעגל ,
הפשטות והשקט שאתה מדבר עליהם שממלאים אותך באים במצב של סליחה.
וכן , אני מאמינה שאני במצב יותר טוב מהפוגע , היות והוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שאני לא הייתי מעיזה לעשות לזולתי...
מבלי להיכנס לרבדים הפסיכולוגיים, הפסיאודו-אנליטיים למיניהם, אני סבור שיש במונח הזה "סליחה" (בהקשר היהודי הספציפי המדובר כאן, בימים הנוראים) משהו מופרך, המרוקן אותו מכל אפשרות לצבור מהות וממשות.
ביסודה, על הסליחה להיות באה-מאליה, עליה לרצות, ולבוא מתוכה, מתוך בחירה של
הרוצה-לסלוח. ואילו הימים הנוראיים האלה מצווים עלינו: סליחות. עכשיו. כולם. מה שמעקר את היסוד הוולונטרי, של הרצון החופשי, הפרטי, הנסיבתי.
אישית, אני רואה בתקופה הזו של הימים הנוראיים, את הימים האוטומאטיים, הכותשים עד דק את משמעות המילה הכנה, המתכוונת, המדודה, הפרטית. מרוב "שנה טובה ומתוקה" ו"סליחה ומחילה", כבר אין אפשרות להבחין לא בברכה כנה ואישית, לא בסליחה, לא בחמלה, ובוודאי לא לשמוע את המוזיקה המקורית, הבסיסית, הטבעית, של המילה הנאמרת, הנכתבת.
עצוב
ומשמח
שני דברים בסליחה אחת
ואלוהים מה?
האם הוא לא סולח?
האם סליחה איננה אלא יכולת להכיל חרטה- יכולת להכיל טעות להכיל ולא להתנשא?
האם הדבר אינו אלא נקודת מבט?
כמו אשת לוט
שהביטה לאחור
רק מבט אחד
שהשאיר אותה מלח
בעצם, אין אשמה בעולם. יש רק חוסר אחריות.
הסליחה היא פנימית. ליטוף מרגיע ללב סוער.
קחו אחריות, תמצאו סליחה.
שנה טובה.
אברי שלום
קראתי את מה שכתבת ודעתי היא שזה שאדם אומר סליחה למישהו זה סתם למה?
כי הסליחה צריכה לבוא במעשים אם למשל בנאדם לא בסדר עם אדם שני אז שיראה לו שהוא השתנה נתת בטעות למשהו מכה אז אמרת סליחה מזה יעזור לא יודעת סליחה זה מילה ענקית בשבילי אני סולחת לאנשים רק שאני מאמינה שבאמת הם השתנו או שהראו שהםבאמת מצטערים ואני לא חושבת שצריכים בכלל את הקטע הזה של הסליחות ביום כיפור צריכים להיות בני אדם כל השנה לא רק ביום כיפור. זה מצחיק כמו אמאל'א אם אני לא יבקש סליחה אני אקבל נגחה מאלוהים הכל שטויות צריכים להיות בסדר כל השנה להיות אנושיים תרבותיים ובני אדם לא מקבלת את עניין הסליחות ואת ראש השנה ויום כיפור וחוץ מזה אברי ביננו אתה הרי גם לא מאמין בזה או שאני טועה שלך יעל
רבות הפגיעות ורבות הסליחות, אך כולן מתחילות מאותה נקודה.
אדם פוגע כאשר משהו מקומם את רוחו, כלומר הדברים אינם מתנהלים על פי רצונו או ציפייתו. באותו הרגע הוא צריך דבר מה שאינו מסופק. ובמקום לבדוק פנימה למה? ולכבוש את תסכולו מוציא אותו ומשליך לאדם שאינו מספק את צרכיו ובהעדר אדם שכזה משליך על הראשון שמאפשר זאת.
כך שאם אדם פוגע בי ממקומו המתוסכל אני מנסה לומר "זה שלו" לא שלי, לא קשור אלי ולא תפקידי למלא את צרכיו בכל עת, גם אם יש רצון אמיתי, לא תמיד יכולה.
המצב היחיד בו זה נקשר אלינו ישירות הוא במצב של הורות לילדים בו תפקידנו הוא מילוי הצרכים, צרכים אמיתיים ולאו דווקא גבולות או חינוך.
סליחה ובייחוד היכולת לסלוח ולהבין אדם מהמקום בו היה בזמן שפגע היא מופלאה. היא מדברת על היכולת לשחרר , לקבל אנשים כפי שהם ולהבין שגם אני לא מצליחה תמיד לכבוש את תסכולי מחוסר מילוי הצרכים.
לסלוח גם לעצמי על טעויות, להיות מודעת להן ובעיקר לעשות הבדלה בין אין פגיעה אמיתית כשאני שלמה לבין לקיחת אחריות על חוסר המושלמות שיש בכל אחד מאיתנו. ושלמרות חוסר המושלמות אנחנו עדיין מושלמים כפי שאנחנו.
שנה טובה ומופלאה
רחלי
1. תודה
2. "אבל, אם אני במצב של קרוב לעצמי, כלומר קרוב לפנימיותי, כלומר קרוב למהות השקטה, הממלאת, הפשוטה, אז, שום פגיעה לא יכולה להירשם בי. אני חסין. אני מרגיש מלא, ובנתינה לאחר, ואז שום דבר לא יכול חדור למערכת ולבלבל אותה. "
הו, וכמה דברים יכולים לבלבל...
והייתי מחדד ואומר שלא סתם בנתינה לעסוק
אלא בנתינה שמהותה הזכרה לאחר
שגם הוא במהותו חסין, שקט, מלא, פשוט
ואחד.
ימים טובים
אז גילית שאני לא עורך דין, אני בסך הכל אדם עם שחושב שהוא לא לבד בעולם, אדם שלא מזלזל בהיגיון, אדם שלא קונה ממבו ג'מבו קוסמיק בולשיט.
אברי,
באמת שניסיתי להתרכז, אבל באיזה-שהוא שלב הפוסט נהיה בלתי ברור בעליל,
הפסקתי להבין מה אתה מנסה לומר,
והמילים "נסלח" ו"סולח" התחילו להיראות לי פתאום ממש מצחיקות ומוזרות,
איזה מן מילה זו "נסלח"?! תהגו בה קצת - נסלח, נסלח...
ועכשיו ברצינות -
הצגת את הנושא כאילו אנחנו נפגעים רק כאשר מישהו מתריס על חולשה שלנו.
אני חושבת שאדם נפגע לא רק כאשר חושפים בפניו את חולשותיו אלא גם כשמטיחים בו דברים שמנוגדים לאמת שלו (אני פשוט עוברת כמה דברים כאלה לאחרונה וההרגשה פשוט מחורבנת ומקוממת).
ההרגשה הזו, כשמישהו מאשים אותך בדברים שאינם נכונים, ואתה יודע עמוק בליבך שהיית הכי אמיתי והכי בסדר, ותם לבב, וגם אם היית חוזר על כך שוב היית עושה את אותו הדבר - פשוט מעליבה, פוגעת, מחוררת את הלב.
לא אגיד בלתי נסלחת, אבל מתקרב לזה. צריך תעצומות נפש גדולות כדי לסלוח על כך.
אז הנה עוד מקרה שבו הדיון בסליחה הוא קצת שונה.
שנה טובה וסליחה לכל בית ישראל על כל עוונותיי!
סליחה היא המשך הדיאלוג
דיאלוג ביננו לבין עצמנו
בין עצמנו לבין הסובב והסובבים אותנו.
דיאלוג הבא ממקום של מודעות ונסיון להבין הוא תמיד מבורך.
אין סליחה אוטומטית גם לא בימים אלה ימי הסליחות.
תודה
סליחה
ושנה טובה בבקשה.
אברי, הפילוסופיה נכונה וראויה. בניגוד למדעים אחרים כדי להפוך את הידע הזה למעשה יש להפוך את עצמנו למעבדה וכדי לעשות את זה צריך לדעת שהשכל הרבה פעמים גורם מפריע על מנת ליישם את הידע שחובק את כל מרכזי ההוויה.
לא לבוא חשבון עם האחר זה עניין כמעט בלתי אפשרי בחיים הרגילים.
כדי לנסות להבין את הדברים בצורה מעשית יש צורך ב"נעשה ונשמע" לפעמים.
ככל שהבנת האינטלקט גבוהה יותר כך האגו נבנה ומשקר לנו שישנה התפתחות אך למעשה
רק חלק אחד מתפתח בנו.
המעשיות בתחום הזה דורשת מהאדם להיות לא אנושי. זה חיובי.
Goenka, מורה יקר לויפאסנה היה קורא לזה "מתנות".
כשהבוס מבטל במחי יד ללא כל הסבר את מה שעשית, הוא בחר לתת לך "מתנה" מסוג מסויים.
את יכולה להחליט אם את רוצה לקבל את המתנה הזו או לא.
את גם יכולה פשוט להחזיר אותה לחנות. no harm done.
ההימצאות במצב התודעתי הזה אינה כזו קלה ליישום. מאד קל לנו ללכת למקומות הפגועים כי ככה אנחנו מתוכנתים חברתית, אבל אם לומדים לעבוד עם סוג אחר של חשיבה, הכל נראה אחרת.
וסליחה שטסתם אל על...
תודה במקום סליחה. במקום לסלוח, שזה מלא תחנות אחרי הכעס/הפגיעות, פשוט להודות על ההזדמנות שניתנה לי לתקן או לפחות לראות משהו בי. ממש לא מדובר בלתת את הלחי השנייה, ההודיה צריכה לבוא קודם כל כתשובה לעצמינו בראש - זה נשמע קשה אבל זה דווקא מקל.
תודה אברי ושנה טובה לכולם.
א. נראה שאתה משתדל להתנצל או משהו בדומה לכך בכל פעם שאתה מאזכר / מצטט את ימימה. מיותר.
ב. תהיות בעקבות דבריך:
אם אני לא שלמה עם עצמי אז זהו המצע לפגיעה?! יכול להיות. חושבת עם עצמי האם זה באמת מה שמסתתר מאחורי הענין.
לדוגמא: אני מצפה להנהגה מסויימת כלפיי מהאחר. הוא לא נהג כך. נפגעתי. הוא נהג כך מחוסר תשומת לב או/ו כי לא יכול היה בנסיבותיו, להתנהג כמו שהיה רוצה. אני מבינה ויודעת שזה לא מכוון. אז למה אני נפגעת?!
אולי משום שמוחי לא שולט על ליבי?! שהרי אני יודעת שלא התכוונו לפגוע..
אולי משום שאני מתרחקת ומנסה ל'שדר' פגיעה אך השידור לא נקלט כמו שהתכוונתי וכך זה מתגלגל לו לאיטו..
ואולי בכלל אסור לצפות מאחר כמו שאומרים?! בטוח? למה?
איפה בכלל נכנסת פה "השלמות העצמית"?
אני רוצה לסלוח. אני סולחת. אבל למה הלב לא שוכח?
יפה.
פעם כשהייתי נפגע לפעמים מאדם מסוים, הייתי מחכה לבקשת הסליחה ממנו ולעתים גם חותר לקבלת בקשת הסליחה. הגמרא לימדה אותי שזו טעות, ומאז אני מתרגל את עצמי לאמץ את החלק של קריעת שמע שעל המיטה " הריני מוחל וסולח לכל מי .." שפגע בי.
כלומר לבקש סליחה על זה שפגע בי, ושהוא לא יענש בסיבתי
חתימה טובה , ושנה טובה.( סליחה על ההתפרצות )
חבר, אתה חופר. שנה טובה.
אתה פלספן לא רע בכלל.
שנה טובה!
צ'טערת לא הבנתי.
אתם מכירים מישהו ששלם עם פנימיותו , עם עצמו, עד כדי אי פגיעות כלל?
אם מרביצים לך לא תכאב?
אם הבוס מבטל במחי.... אחד ללא כל הסבר
עבודה שהשקעת בה את שעותיך הפנויות ה-מ-ע-ט-ו-ת....
האם לא תיפגע?????
בחייך אברהם, תיאוריה זה נפלא
נראה אותך במעשי גבר !!!
שנה נפלאה וחג שמח .
כן,
האגו האגו לא ממש שוכח,
האגו מרכין מעט את ראשו
אבל לא סולח בתוכו.
לסלוח ולישכוח (או להיפך)-
תמיד יד ביד, באותה נשימה
ולכן תמים לקוות שאכן
מישהו סולח. (!)
מה שלא פחות חשוב -
אני מבקש, בקשתי, אבקש סליחה,
וגם אם רק בלב מתבקשת הסליחה-
אסתפק בכך, כי הרי "הם" לא אפשרי להם
לשכוח ולסלוח.
*לפני כשבוע מישו סיים לקרוא פוסט שלי והגיב כך
"אני סולח לך חלקית.."
"חלקית" - זה הרבה, "חלקית" זו סליחה מדוייקת.
הייתי חייבת לבדוק אם אתה עו"ד.
אז אתה סולח לי?
תן לי לנסח את זה אחרת - אין על מה לבקש סליחה, מכיוון שאין בכלל פגיעה. פגיעה אפשרית רק אם אדם לא שלם עם מה שעשה. אך מכיוון שיש רק אותי בעולם, כל המעגל של סליחה ופגיעה - הוא בתוך עצמי. "אם אני קרוב לעצמי" אז אני אהיה שלם עם כל מה שאעשה, גם אם אחרים יחשבו שאני פוגע בהם. זה בעיה שלהם, לא שלי, כי אני שלם עם עצמי.
לכן " לסלוח קודם כל לעצמנו על כל חוסר הדיוק שעשינו, לא יכולנו אחרת בתנאים ההם" , זאת אומרת, אם מישהו חושב שפגעתי, אני צריך לבדוק קודם אם היתה לי ברירה. אם לא - אז לא אשמתי. אם כן, אז אני צריך לבדוק אם אני שלם עם מה שעשיתי. אם כן, אז אין כאן אשמה. אם לא שלם עם עצמי, אז אני צריך לתקן את עצמי בלבד.
לא מבקש סליחה מאף אחד. אתם לא קיימים כלל.
ולי לא נותר אלא לאזכר את החכם יודה שכבר מזמן אמר:
Fear is the path to the dark side. Fear leads to anger. Anger leads to hate. Hate leads to suffering...
מאחל לכולם שנחיה בפיוס עם שאר האנשים. שנפסיק להרוג זה את זה בכבישים, ושנתחיל לחייך. משם כבר הדרך תהיה קלה יותר.
חוץ משני המשפטים האחרונים לא הבנתי מה אתה כותב.
לי תמיד זה נראה מוזר המנהג הזה של "סליחות" מתוזמנות למועד מסויים.
עדיף להיות בן אדם במשך כל השנה ואם טועים אפשר לבקש סליחה במקום מבלי להמתין ליום הכיפורים.
גם לא מקובל עלי להתנהג כמו קעקר כל השנה ואז לבקש סליחה ביום אחד ולהרגיש צדיק.
כמה מאיתנו מחוברים ממש למהות הפנימית ומדויקים על עצמנו ועם הכלל?
ולכן שדה ההכרה שעליו מדובר הוא שדה די אוטופי, סוג של מימד אחר, הלוואי שאני אהיה בו יום אחד, גם אם לא אצטרך לסלוח, אוכל לעשות זו בקלות רבה יותר.
הסליחה נתונה מראש.
למי שחשוב לו האגו.
לוחם בא לחכם נודע ושאלו, "האם באמת יש גן עדן וגיהינום"? "מי אתה?" שאל החכם. "אני סמוראי" השיב הלוחם. "אתה סמוראי?" גיחך החכם, "איזה מושל היה לוקח אותך כשומר הראש שלו? עם פנים כמו שלך אתה נראה כקבצן". הלוחם התמלא כעס והחל לשלוף את חרב מנדנה. אך החכם המשיך, "חרב יש לך, אה, אני בטוח שהיא כה קהה עד שלא תוכל אפילו לשרוט את צווארי". וכאשר הלוחם שלף את חרבו והניפה, הוסיף החכם, "הנה, נפתחים שערי הגיהינום". לשמע המילים הללו קפא הסמוראי במקומו, ומשמעות המילים חדרה לליבו. הוא השיב את החרב לנדנה וקד לפני החכם. " הנה, נפתחים שערי גן עדן" אמר החכם.