טוב, אני אחרי צפייה משותפת עם בעלי, הטייס, בפרקים הראשונים של סדרה המדוברת "נשות הטייסים".

האמת? הופתענו לטובה. ובכל זאת הרשו לי להצביע על הפער הלא כל כך עדין שקיים בין המציאות למה שמוצג על המסכים...

מיקום הטייסת:
ממה שאני יכולה לזהות הטייסת הבדיונית בסדרה ממוקמת במרכז הארץ - בקו שבין נס ציונה לראשון לציון. אחלה מיקום. לצערי חברותי ואני פזורות לאורכה ולרוחבה של המדינה מבסיס רמת דוד בצפון ועד לבסיס עובדה בדרום. מרבית הבסיסים אליהם אנו נשלחות, ללא התייעצות או התחשבות ברצונות, בהעדפות האישיות, או רחמנא ליצלן, בקריירה שלנו וביכולת לשמר אותה ממקום המגורים החדש, אינם ממוקמים במקומות "אטרקטיביים" ולרב גובלים, במקרה הטוב, בעיירות פיתוח, ובמקרה הרע, במדבר שומם. בימים שעוד חשבתי שאני אדון לגורלי דמיינתי את חיי במטרופולינים התוססים בעולם -שנתיים בניו-יורק, תקופה בלונדון, אולי קצת פריז וטעימה מהונג קונג. בשנים האחרונות הבנתי שעיקר הבחירה שלי היא בין בסיס נבטים (חפשו על המפה) לבסיס רמון - ללא ספק מוקדי תרבות אורבנית תוססת, מעשירה ומפרה. לתפארת המשרד לפיתוח הנגב והגליל...

דמותן של נשות הטייסים:
אין ספק שהכי קל לתייג אותנו כעקרות בית משועממות שמעבירות את זמננו ברכילות, אפייה, מזימות ויוזמות עסקיות מופרכות עד לשובם של בני זוגנו הביתה מהטייסת, כפי שאנו מוצגות בסדרה.
אך למעשה את נשות הטייסים ניתן לסווג למספר "טיפוסים" - עקרת הבית המשועממת, אשת הקריירה הקרה, "העצמאית/יזמית", אשת החינוך (מורה/גננת/יועצת) - עליהן ארחיב באחד הפוסטים הבאים. כולם מכירים ואמפתיים למצבן של נשות המג"דים והקצינים הקרביים ב"ירוקים" ואכן ליבי יוצא אליהן. אבל מה איתנו? גם אנחנו לא מלקקות דבש. כל שנתיים אנחנו אורזות את עצמנו ואת משפחתנו ועוברות לבסיס בו מציבים את הבעל. מה לגבי מקום העבודה שלנו אתם שואלים? גם אנחנו תוהות. אני מכירה נשים מופלאות שעושות שמיניות באויר רק כדי לנסות לשמור על מערכת יחסים תקינה, לגור בבסיס שכוח-אל ועדיין משתדלות להחזיק במשרה הניהולית הבכירה שלהן במרכז הארץ. גם אני אחת מהן. אך אין ספק שהמערכת מעדיפה אותנו קפואות במודל הנשי של שנות ה-50 של המאה הקודמת – barefoot and pregnant. זה גם מייצר לחיל דור המשך וגם מסייע לבעיה הדמוגרפית של ישראל...

בתי המגורים בשיכון הטייסים:
מראה בתי הטייסים בשיכון גרם לי לשפשף את עיני בתדהמה ולהתבונן בצער על הבתים בו אנו וחברינו לטייסת מתגוררים. במקום הצריפונים הדלים, עם גגות האסבסט (מהסוג "הבריא"), הדשא המיובש (היטל הבצורת חל גם על טייסים) והאריחים השבורים שאנו מכנים "בית", נגלתה לפני שכונת וילות צפון תל-אביבית, בטוב טעם - בתים דו קומתיים, רחבי ידיים, עם גימור דה-לוקס, רצפת פרקט מפנקת וחצר ירוקה ומטופחת. לא סתם כל נשות הטייסים בסדרה נטולות קריירה - אולי אם הבית שלי היה נראה כך הייתי שמחה להישאר בו לאפות ולרקוח קרמים במקום לכלות את ימי בפקקים אל מקום עבודתי, התובעני במרכז הארץ...

מבנה הטייסת:
צר לי חברים - הטייסת של בעלי נראית, גם לאחר שיפוץ, כמו מקלט ציבורי. לא יודעת היכן התקיימו צילומי התכנית, אך הטייסת נראית כמו הכלאה בין קמפוס אוניברסיטאי לבין בית המשפט העליון. בקיצור - מדע בדיוני ורחוק שנות אור מהמציאות האפורה. אגב – מאז מלחמת לבנון השנייה לא נראתה כמות מרשימה כזו של מסכי פלזמה.

רומנים וסטוצים בבסיס:
בסדרה, סיפור הבגידה אליו נחשפנו הוא של אחת מנשות הטייסים. המציאות מעט שונה. מבלי להיכנס לנתונים סטטיסטיים האם גברים בוגדים יותר מנשים, אפשר לשער שבבסיס צבאי, בו נמצאים הטייסים בראש ההיררכיה ומוקפים בחיילות צעירות בשפע, סיפורי הבגידה הנפוצים יותר הם דווקא של הגברים. כמובן, שנתקלנו גם בסיפורי בגידה של נשות טייסים, שעוררו סערה לא קטנה. עם זאת, קשה לי להגיד שבסביבתנו יש סיפורי בגידה רבים במיוחד. כמו בכל מקום בו יש גברים ונשים גם אצלנו יש סיפורים על רומנים, סטוצים ושאר פעילויות לשעות הפנאי. אולי אבחן את הנושא בעבודת הדוקטורט אליה אני שוקלת להתמסר בבסיס הבא בו נוצב...