| לאט לאט זה נרקם, כמו אוסף מילים שהופך לסיפור, כמו רצף תמונות שהופך לסרט. כמו אינספור שעות בודדות שהופכות לתקופה. לאט לאט זה נרקם – הזהות החדשה הזאת, להיות אמא.יצור זעיר בקע מתוכי והצטרף לעולם. יצור שכולו צורך. צורך לאכול, צורך להיות מחובק ועטוף, צורך בנקיון, צורך לפגוש את העיניים שלי. היצור הטרי הזה הוא הפתעה גמורה. אף אחד לא יודע איזו אישיות הוא עומד להיות. הכל קורה עכשיו. משא כבד על הכתפיים שלי – לא רק מזינה, מרדימה, מטפלת, גם יוצרת סביבת חיים, גם אחראית על מחצית מהגנים. בן אדם שגדל אצלי.התינוקת מעוררת בי לפעמים זכרונות חושיים. זכרונות שקשורים לאיזה ענף ועלים, שזזים ברוח, שפעם אי שם בהיתי בהם, לפני שהיה שם לדברים. לפני שהם היו דברים מוגדרים. מצב ראשוני, שבו הכל פתוח, הכל עוד אפשרי, ומפחיד כל כך להיות זו שמסמנת את גבולות העולם. הכלבה, החתולה, הכבשה שאני אוהבת להראות לתינוקת שלי ולהשמיע את הקולות שלהן, כולן ממליטות ומגדלות גורים. סתם כך, כדרך הטבע, בלי הדרכה, בלי צעצועים לגירוי התפתחותי, בלי בלבולי מוח. כשזה נוגע לי, שום דבר לא פשוט.תינוק אדם צריך הרבה. גם טיפול תמידי וגם התחשבות בלוח הזמנים שלו, בהעדפות שלו ,ביכולות שלו. צריך זמן. זמן לעכל את החוויות, זמן לנוח, זמן ללמידה. שלב אחרי שלב. זמן אומר סבלנות.זמן פרושו גם ויתור והקרבה. גם האהבה לוקחת זמן. אלה יחסים שנבנים על בסיס היכולת לתת ללא תמורה. לאהוב בלי לצפות להתחשבות, בלי לחשבן חזרה. ההקרבה הזאת לא קלה לעיכול. אמא שלי למשל. כעת אני מבינה בצורה אחרת את העובדה שמהאישה הזאת קיבלתי את חיי. בתקופה בה הייתי חסרת אונים לחלוטין, תלויה בה לגמרי על מנת לחיות, היא היתה שם. על חשבון הצרכים שלה, הגוף שלה, הזמן שלה, היא נתנה לי את החיים ועזרה לי להתודע אל העולם ואל עצמי, אפשרה לפוטנציאל שלי להתממש, לגרעין לנבוט ולחיים להתחיל.היום אני אמא. הקשיים ברורים. ההקרבה מתבהרת - אם אני נהנית או לא, אם אני מתחברת או לא, אם אני חלשה או חזקה - אין ברירה. הגורה הזאת שלי, זו שבקעה ממעמקיי, צריכה אותי. דוקא אותי. אותי הלא מושלמת, הלא יציבה, הלא ברורה אפילו לעצמה. דוקא אותי צריכה הגורה. כי היא השיעור והיא הגורל. דרך היחסים האלה יתברר מי היא, מי אני, ומי אני יכולה להיות. שם אוכל, אולי, לחולל שינויים שמערכות יחסים אחרות עקפו מסביב או לא חייבו.במערכת היחסים הזאת אני נוגעת במהות. אי אפשר לרמות כי זה תופס אותי בדיוק בקצה שלי. בעייפות, באנוכיות, ברגזנות, בחוסר האיזון או בחרדה.במערכת היחסים הזאת הפרדות בין גוף ונפש נראות טפשיות. בזמן שהתינוקת שלי בוכה, הלב כואב פיזית, וכשכואב בפטמה כמו כוויה ואני ממשיכה להניק מדובר על תעצומות נפש.עכשיו אין גבוה ונמוך. קקי ומשמעות החיים. כל ההפרדות מלאכותיות והחויה חובקת את הכל.כמו התינוקת החדשה והלא ידועה שלי, גם אני הופכת לשדה של גילויים וצמיחה. אני מגלה כוחות שלא ידעתי שיש לי, אינסטינקטים שטרם נחשפו, מקום עצום לאהבה שלא ידעתי שקיים בנשמה שלי.בו זמנית אני מגלה מי אני ומשתנה, וקשה לשים את האצבע מתי דברים קורים.כמו התינוק שבא עם מטען סודי של גנים, אבל נוצר מהעולם שסביבו, כך גם האימהות מתהווה ממה שהיה וממה שעכשיו.זה נורא גדול בעיני להיות האמא. ובו זמנית מדובר בעבודה מפרכת, פשוטה ויומיומית. גופנית וארצית. קודש הקודשים בחיתול מסריח. ואני יכולה להכיל את כל הסתירות האלה. כי אני הפכתי לאמא. (מתוך "אני האמא-יומן לאימהות מלידה") |