השנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, התאפיינו ברגיעה כללית ביחסי אנוש בין יהודים וערבים.

יכולת להיכנס עם המשפחה והילדים ללב ליבן של ערים וישובים ערביים ללא כל חשש, והכנסת האורחים הערבית שלטה בכיפה,והשרתה נועם ושלוה על כל הצדדים.חזון נפרץ היה לראות כלי רכב ישראליים במוסכים בשכם יריחו גנין וטול כרם. וכמעט בכל כפר הקרוב למקום המגורים. אחי  הבכור, תושב טבריה, בעל משאית d500 שהוסבה לרכב הסעות בקש להגיע לשכם לצורך תיקון הרכב. בדרכו מעפולה דרך מגידו יזרעאל ,גנין וטול כרם. התנהל במשאיתו על הכביש המשובש בשעת בוקר מוקדמת. כשעשרות פועלים ערבים עמדו בצד הדרך בתקוה להגיע לשכם העיר הגדולה. אחי, שלא הכיר טוב את הדרך שאל לעזרתם של העומדים בצד לכיוון שיסע בו.וזאת לדעת הערבית היא שפת אם לנו בבית ,ושגורה על פינו היטב.כמובן שהם נאותו מיד והציעו את עזרתם להדריכו,וביקשו עם זאת שיסיע אותם בדרכו תוך הבטחה לשלם את התמורה בהגיעם כמקובל .כי על כן כל רכב ערבי  שנע בשומרון שימש גם כרכב הסעות לכל דבר וענין.אחי אליהו מינה את המבוגר שבהם לגבות מכל הנוסעים את דמי הנסיעה ולהעבירו אליו בהגיעם.

בפאתי העיר שכם ,ביקשו הנוסעים לרדת. אזי ניגש המבוגר לאחי אליהו, ואמר תוך הבעת תודה ללא סוף."הנה לך הכסף שאספתי מכולם תוך שהוא מושיט את ידו להעברת הסכום. אחי עצר בו מיד ושח אליו בזו הלשון"חלילה לי מלקחת מיכם אגורה, ורק בקשה לי אליך.חפש בכפר אישה עניה או אלמנה קשת יום ותן לה כסף זה ,שמפקיד אני בידיך ואלוהים עדי שמיניתיך כשליח חענין זה.לתת לאותה אישה שידוע לך כי זקוקה היא לכסף הזה."

הערבי המבוגר נפרד ונפנה לדרכו עם אנשיו תוך הבטחה לעשות כך.תיקון המשאית ארך כשבוע ימים ,אחי שב לביתו בנסיעה ציבורית ,והמתין לצלצול שיבשר לו לשוב כדי לקחת את המשאית המשופצת.צלצול זה אכן הגיע כמצופה שבוע לאחר מכן.אחי שכר מונית שתסיעו למוסך בשכם ושם את פעמיו לפתח המוסך שם השאיר את המכונית.שמח וטוב לב על הסיום המהיר של התיקון.

מה שלא היה מוכן לו כלל היתה העובדה שמייד עם הגיעו קמה אשה קמוטת פנים באחת,שישבה בפתח המוסך מהצד.ותוך קידה וברכות בערבית הניחה על שרפרפ "סוניה"מסורתית ובה הניחה פיתות טריות קנקן שמן זית ,צלוחית מלח ואגרטל מלא  לבנה נהדרת. אחי המופתע שלא ידע מה קורה ,וכיצד להגיב, קיבל את הסברי בעל המוסך שהבהירו לו כי זו אותה אישה עניה אלמנה שתרומתו האקראית הגיעה אליה.והיא ראתה חובה לעצמה לקבלו על פי המסורת הערבית  בפיתה לחם ומלח ,כאשר את הלבנה מעשה ידיה הוסיפה להשלמת הענין. שאכן הלבנה היתה מאכל תאוה בפני עצמו. כמובן שהיא דאגה לדעת מבעל המוסך לעת הגעתו והמתינה לו באותו היום.