| האחדות המגלה את עצמה
לפני כשבוע וחצי קיבלתי את הרהיטים לחדר המשוקם. עוד בנובמבר, לאחר מסירת הספה, נסעתי ליהודית. אישה יפה, צבעונית, שהראתה לי את הרהיטים הצבעוניים שבנתה לביתה שלה. הביקור אצלה דומה קצת לביקור בארץ הפיות, עם חיבור טוב מאוד לאדמה. אחרי התלבטות ארוכה, הוחלט על פוף ושני הדומים – גדול וקטן. "טוב" אמרה לי חברתי אלה "מה עם לבחור צבעים?" "לא לא" עניתי "את זה אני משאירה ליהודית. היא תדע מה לעשות". והיא ידעה. לפני כשבוע וחצי, בעודי חולה כואבת ועצבנית, נסעתי לסטודיו של יהודית לאסוף את הבגדים החדשים של החדר. נכנסתי לסטודיו ונשמתי נעתקה. יהודית כאילו קראה את מחשבותי, ויצרה מהן בדיוק את הפריטים שרציתי, בצבעים שרציתי, בדוגמאות הנכונות. כאילו הונחתה בהשראה עצומה ויצרה, בלי להכיר אותי, בדיוק את מה שמתאים לי. החדר הקטן אמור להפוך לחדר טיפולים שמרגיש כמו פינת קריאה בבית. וזה בדיוק מה שנוצר. כהרגלי, אני לא יכולה לסדר את הדברים באותו הרגע. אז הם ישבו קצת אצלי. אחרי יום, הכנסתי אותם לחדר וישבתי שם קצת. אחר כך ישבתי עוד קצת. כמנהגי עם חדרים, הזזתי אותם שמונה פעמים לכל כיוון, ובסוף חזרתי בדיוק לצורה בה הנחתי אותם ברגע הראשון בו הכנסתי אותם לחדר. למה? כי אני לא סומכת מספיק על האינטואיציה שלי, ואני צריכה הוכחות. האינטואיציה כיוונה אותי לסדר אותם בצורה אחת, ואני כדי להוכיח לעצמי שזה נכון, סובבתי אותם שוב ושוב, והחדר קטן, ואין הרבה אפשרויות, ובסופו של דבר חזרתי בדיוק לצורה הראשונה. אני יודעת שאומרים לא לסמוך על הרושם הראשון, אבל מה לעשות שהוא תמיד נכון? התחושה הראשונית מעולם לא טעתה עבורי, אז למה אני מפקפקת עדיין?
אני מודעת לזה שמדובר בפוסט קצת מבולבל. עדיין אני במערבולת ההוריקן, ולכן עדיין מבולבלת במקצת. הלימוד עכשיו, הוא הלימוד של לעבור מאמונה עצמית, לידיעה שהיא מעבר לאמונה, מעבר לכל דבר שאפשר להטיל בו ספק. ואני ממעריכי הספק. אני מאלו שתמיד שואלים "למה?" עכשיו אני מחפשת את הדרך, איך להאמין תמיד לאינטואיציה, איך להקשיב באופן העמוק ביותר לשטף הטבעי של הבריאה. מה שהיה עד עכשיו זרימה של נחל, הופך לנהר גועש. מה שהיה ריפרוף של אור בזוית העין, הופך למציאות עצמה. החיים קמים להגשים את מי שיצר אותם.
המשך יבוא.
וגם תמונות מוצלחות יותר. |