| זהו, פרשתי מאולימפיאדת המניאקים
מניאק זה לתמיד? או רק לתקופה מוגבלת? מניאק זו מחלה חשוכת מרפא, או סתם שפעת חולפת?
די, נגמרו השאלות והספקולציות. הנה התשובה.
כבר התוודיתי בעבר על מניאקיותי הפושעת. על היותי גבר טיפוסי, רץ למרחקים קצרים, קופץ משוכות עטופות מצעים ורדרדים, רץ הלוך ושוב, המשוכות מתחלפות, רק השאלות נשארות. האם נועדתי לרוץ? עד מתי? עד סוף חיי? ומה יהיה כשאהיה זקן, אשאר לבד? בטח כבר לא אוכל להתמודד עם המשוכות הגבוהות האלה, ובכלל כל עניין הריצה הזה נראה לי מעייף לאללה. אולי כבר אתאבד וזהו, אמות ככה מוות הירואי שכזה, שיזכה לידיעה בעיתון בנוסח: "גבר ערירי בן 70 מת ממנת יתר של ויאגרה. זיקפתו נותרה גם בזמן הקבורה, היתה מין בליטה מצחיקה בדגל, והקהל בכה לא מעצב אלא מצחוק על התרח הפתטי".
בערך יומיים אחרי ליל המחשבות האובדניות שלי הכרתי מישהי מקסימה. ליתר דיוק, כבר הכרנו לפני כן, רק שאף פעם לא ממש תקשרנו. היה לה חבר כמה שנים, וגם אני הייתי די עסוק בהכנות לריצה הבאה: עשיתי חימום, מתחתי מפשעות, חיממתי שרירים, דמיינתי את הקהל מריע.
השיחה התחילה כשהיא סיפרה לי שהיא קוראת את הטורים שלי בערוץ יחסים וחושבת שאני מאוד מוכשר, והיא חייבת להודות שהיא מאוד הופתעה. אני כמובן הצטנעתי ואמרתי שגם אני לא ממש ידעתי שאני יודע לכתוב, אז היא אמרה שלא לזה התכוונה, אלא שבין טור לטור היא גילתה שיש לי לב. היא אפילו טרחה לציין שזו ממש "התגלות" בשבילה, כי היא חשבה שאני די אטום, רדוד ורודף נשים. את זה היא עדיין חושבת, אבל לפחות יש לי פוטנציאל, היא הבהירה.
פעם היה לי לב, אבל איבדתי אותו באיזו מסיבה אמרתי לה שלא תמיד הייתי כזה. פעם היה לי לב, אבל איבדתי אותו באיזו מסיבה בנמל תל-אביב. חזרתי לחפש אותו, אבל הוא כבר גסס, ובכוחותיו האחרונים אמר לי שבגלל שלא שמרתי עליו כמו שצריך ושאני כזה חסר אחריות, אז לא מגיע לי לב. הלב שלי אמר לי שהוא מתנצל אבל הוא חייב לעזוב וללכת לעבר הקול הבוקע מהאור בין העננים, שקורא לו לבוא לתפוס את מקומו בגן העדן של הלבבות השבורים ולבלות עם כל המפסידנים האחרים. לא הבנתי לאיזה אור הוא מתכוון, המקום כבר היה סגור והאורות מכובים. אבל אז נזכרתי שקראתי פעם שלפני שמתים יש כל מיני הזיות, אז קברתי אותו.
(התכוונתי להגיד לכם שקברתי אותו בלב כבד, אבל לא היה לי כבר לב, אז הביטוי לא מתלבש).
בכל מקרה קברתי אותו בחול בחוף מציצים. כתבתי על החול "כאן נקבר הלב שלי".
אני חייב לנצל את הווידוי הזה כדי להתנצל בפני הלב שלי. אני יודע שהייתי אמור להיות שבור וכל זה, אבל כל הזמן הסתובבו לידי שתי פצצות קצת שיכורות שהתפשטו ונגעו זו בזו, אז לא יכולתי להיות מרוכז בטקס האשכבה. כל הזמן העיניים שלי ברחו הצידה. גם כשניסיתי להיראות שבור, הייתי כבר מת לעוף משם ולשאול את השתיים אם לא נראה להן שחסר להן שם משהו בהרכב.
לא בא לה להיות סתם עוד איזה איקס על הנשק אבל אז נחזור להיא המקסימה. היא לא רצתה לצאת איתי, אמרה שהיא רגישה והיא מפחדת ממני - לא בא לה להיות סתם עוד איזה איקס על הנשק. ככל שניסיתי, היא לא השתכנעה.
אמרתי שקניתי לה טבעת והזמנתי טיסה לקפריסין, וכשהבנתי שהיא נבהלה מזה כתבתי לה שהיא יכולה להירגע וביטלתי את המסיבה, אבל בכל זאת נשאר לי זיכוי בחנות תכשיטים, אז אם היא מתחרטת אפשר שוב להזמין. היא צחקה ואמרה שאני משעשע ושהיא תמשיך לקרוא את הסיפורים שלי, כי זה מגניב לראות איך בחורות תמימות קונות את הבדיחות שלי ולא מבינות שמאחורי כל הקסם בעצם אין בכלל לב.
נשבעתי שזה לא נכון, שנשאר לי משהו קטן, אבל פשוט עוד לא הכרתי את הבחורה הנכונה שתשקה ותטפח את מה שנשאר כדי שייגדל.
אז היא שברה לי גם את שלא היה. היא אמרה שאין לה כוח להרפתקאות והיא לא אוהבת אצנים כאלה שכל הזמן מתרוצצים, זה מעייף אותה, ואז לא נשאר לה כוח לאהוב.
שבוע הסתובבתי כסהרורי, חושב עליה בימים, חולם עליה בלילות. ואז עלה לי רעיון.
זה היה לילה חשוך וגשום בלי ירח. החניתי את הרכב וצעדתי בגשם לכיוון חוף מציצים. נרטב עד לשד עצמותיי. ניסיתי להיזכר איפה קברתי את הלב שלי. אמנם זה היה לפני שנים, אבל זכרתי את השמשיה הלבנה שעליה מרחתי את הדם, מנסה לנקות את ידיי אחרי טקס הקבורה.
התחלתי לחפור באדמה כמו מטורף. הגשם הפך את הכל לבוץ, וכל בור שחפרתי נהיה שלולית כשהתמלא מים. הרגשתי כמו העני בסיפורים, שמחפש את המטמון ומדמיין את מטבעות הזהב שיפתרו לו את כל הבעיות.
כשלא מצאתי, החלטתי שאמשיך לנבור, אולי אמצא לב של מישהו אחר. אז כבר הרגשתי יותר כמו שודד קברים, או צייד איברים. אבל חוץ מכמה שקלים ובקבוקים ריקים ומעוצבים עם כל מיני צינורות בולטים לא מצאתי כלום.
כל השבוע שאחר כך הייתי חולה מרותק למיטה עם שפעת קשה. מובן שהמקסימה באה לבקר, אחרי הכל, לה יש לב. היא היחידה שדאגה וטיפלה בי כל השבוע. אף אחת מהאחרונות לא טרחה להתקשר. יכולתי להתפחלץ ולהפוך לז"ל, ולהן זה לא היה אכפת כלל. או שבעצם הן היו די מאושרות שאלוהים שילם לי כגמולי, וביום הלוויה הן יעשו מסיבה.
בקיצור, ההיא המקסימה לא ויתרה, ואני הייתי כל כך אסיר תודה. לא חשבתי שמגיע לי כזאת אהבה.
ואז, באחד הלילות, זה קרה.
היא אמרה שכשאני חולה אני נראה כל כך מתוק וחסר אונים, שהיא ממש כמעט יכולה להאמין שיש לי לב, או לפחות משהו דומה. ניצלתי את הרגע ונישקתי אותה. לא ניצחון כשר וישר, אבל בכל זאת ניצחון!
מאותו יום לא נפרדנו. כבר חצי שנה שאנחנו מאוהבים כמו שחקנים ראשיים בסרט הודי דביק.
המקסימה אומרת שזה שאין לי לב במקום שאמור להיות, זה רק בגלל שכל הגוף שלי הוא לב אחד ענק.
אני אוהב אותה כמו שלא חשבתי שאי פעם אוהב. אני חושק בה כמו שלא חשבתי שאפשר. אני מעריץ כל סנטימטר מגופה. אני סוגד לכל הטוב שיש בה, שמדביק גם אותי. המקסימה שלי!
בקיצור, תליתי את הנעליים, פרשתי מהמירוץ, התפטרתי "מאולימפיאדת הרווקים". אני משאיר את כל המדליות למניאקים אחרים. |