לפעמים נדמה היה כאילו החושך הכהה שמילא את חיי מצא לו מקום נוח בביתי. חושך מכאיב, מאפיר .כמו שמיים אפורים שקטים צובעים ימים של חורף קצרים וקרים.כל מקום אליו הבטתי חשוך היה. שום זיק של אור או תקווה לא נסתמן בו אפילו לא למרחוק. שוב ושוב שאלתי שאלות מהותיות אך חסרות נמען. איך ולאן אני ממשיכה את חיי ? מה אעשה עם כל הפחד הזה? .... ובעוד סלון ביתי מתמלא סימני שאלה וספק ,קול בכי שקט חתך את הדיאלוג היומי שלי עם החושך. בלא מחשבה ניתקתי מיד ממקומי תוך שאני מעיפה מעליי את כוס הקפה שהכנתי לי ,כשתכננתי לי שעה של מנוחה מול הטלביזיה. בריצה טיפסתי שש מדרגות ועוד שלוש במהירות גבוהה יותר. מחוסרת נשימה נעמדתי בפתח חדרו של תומר. אנחת רווחה נפלטה מעומק ליבי . תומר ישן ספון נינוח במיטתו, בטח חלם ,נרגעתי ,הכול בסדר מלמלתי ביני לביני. ירדתי במדרגות , באיטיות,כל כובד גופי הורגש בכל מדרגה. נו טוב, העיקר שתומר בסדר. העיקר שיישן ,שיתעורר העיקר שיחייך ונלך לגן מחר, העיקר שיש מחר העיקר שאני עוד כאן. בגליל נייר גדול ספגתי מהשולחן את שלוליות הקפה מהשולחן, מהרצפה, השטיח היה ספוג בצבע חום כלשהוא, לא חשבתי שכוס קפה מכילה כל כך הרבה. במרץ לא ברור, בוודאי לא תואם שעת לילה מאוחרת מילאתי דלי מים עם נוזל שטיפה ריחני, שטפתי אספתי, שאבתי שטיח ופיזרתי בישום נעים באוויר. מחוגי השעון הפרחוני סימנו שעה מדויקת עוד שעה יעלה האור. כבר לא היה עוד טעם להיכנס למיטה להיאבק בנדודי שינה עקשניים. ניגשתי למטבח מזגתי לי כוס קפה , חדשה חמה. ביד בטוחה הנחתי על השולחן, נקי ונעים היה מסביב , יש משהו בניקיון שניקה גם את הנפש , הייתי סוג של אישה כזו. דרך חריצי החלון חדרו קרני שמש ראשונות. הבוקר עלה , עוד לילה בלא שינה עבר, יום חדש התחיל. |