ביום בו נמוגו המילים, השתיקה עטפה את כתפיי, ברקע התנגן לאיטו השיר, מניחה ראשי על הכר ועיניי עצומות. מושכת שמיכה רכה עד אליי צווארי, נושמת אל תוכי את מה שנותר מרגע אחר, משכר. ידיי כרוכות סביב מותניי מנחמות עצבוני, טועות מחשבותיי בנתיב ראשי. קרירות המצעים נוסכת רעד בגופי, קודם נעמה חמימותם לעורי. ליטוף קטיפתי מזוכך מרשרש באצבעותיי אורג פרווריי שלומי. רוח נשבה אל וילון שקוף, מנידה רקמתו בריקוד עצבני. עצי האח המתכלים מפזרים קיציי פקפוקי, צורבים שבריי זרדים רוויי שרף. דמעה חרישית בגרוני ניגרת אל מעמקיי תוכי, זולגת בתלמיי מאגרי, ניתזת לכל עבר ומותירה דוק אגליי רסיסים בדפנות חיי. אל תפקחי את עינייך, אל תבכי, אל תבכי, מה שכתוב קורה. כך נרשם על הדף בכתב קריא, לצד פרחיי הבר בריחות יום אתמול חלומי... אל תבכי ילדה
(מילים ולחן: דפנה אילת)
אל תבכי ילדה, אל תבכי
בעינייך נוצץ הסתיו
ומחייך בחיבה ולוחש כי בא
מחייך הסתיו
אל תבכי ילדה, אל תבכי
אף אם תמו ימי שרב
הלא אין כל סיבה ששיר אהבה
לא יושר בסתיו
אל תבכי ילדה, אל תבכי
עוד נכונו גשמי זהב
עוד נשיר על ברק ועב
נרוץ בין טיפות, נלקט רקפות
ונצחק כי הכל כזב
אל תבכי ילדה, אל תבכי
הוא יאהב, הוא אוהב, אהב
עת הזמר גובר, הפזמון חוזר
הוא אוהב, אהב
צחקי ילדה, צחקי
על ריסייך תלוי כוכב
בעלים המתים לך נשזור הילה
בעלי זהב
צחקי ילדה, צחקי
עוד נכונות גשמי זהב
עוד נשיר על ברק ועב
נרוץ בין טיפות, נלקט רקפות
ונצחק כי הכל כזב
הסתכלי ילדה, הסתכלי
בשערך רוח קל נשב
על פני הר ובקעה את הנך מלכה
את מלכת הסתיו
צחקי ילדה, צחקי
השדות מוריקים עכשיו
והגשם ישיר על שדה וניר
מנגינה של סתיו
צחקי ילדה, צחקי
לך נכונו גשמי זהב
לך נכונו ברק ועב
ובין הטיפות יפרחו רקפות
ונצחק ונצחק: הכל כזב אל תבכי ילדה, אל תבכי... |