"........כשנפרדנו אחרי שעות ארוכות של חוויה אירוטית מסעירה,לא אמרנו דבר.הסעתי אותה בחזרה למקום שבו השאירה את מכוניתה,והשתיקה הייתה עמוסה ברגשות שכללו בעיקר את תחושת ההלם מהחוויה המסעירה שעברנו.

השעות שבהן ידענו אחת את השנייה באינטימיות היו שעות קסומות.הזרימה הטבעית סחפה אותי למקומות שנפשי שכחה מזמן.התענגות בלתי פוסקת של כל החושים,פילוח הנפש לשני חציים שווים-גבר,אישה.ברגעים מסוימים חוויתי אותה כחתולה מתפנקת שהתרפסה למגע ידיי,ורגע אחרי זה -כלביאה המסתערת על הטרף.היכולת שלי לנוע מצד אחד של ההנאה לצדה השני-רגע אחד לאבד שליטה ורגע אחרי זה לראות אותה מתפתלת,מתחננת,נאנחת-הטריפה את חושיי.

אני כותבת לך והזכרונות אינם מרפים.אני נזכרת בחדר הקטן,במיטה שלכאורה לא אמרה דבר,בווילונות בצבע הבורדו הדהוי,בנגיעות שלא חיפשו אלא ידעו בדיוק לאן ומתי,בהרמוניה שזרמה בינינו,ובמבוכה.

לאן נעלמה המבוכה?

גוף עירום לצד גוף עירום,שתי נשים,שדיים,ונוזלים מתוקים שזרמו ממנה אלי וממני אליה,דישנו את האווירה והפכו אותה לארוחת מלכים.

אני לא יודעת מה עשינו שם.להגיד שזה היה סתם סקס-יהיה רחוק מהמציאות.אני לא זוכרת מבטים,כי מזה ממש נמנעתי.לא רציתי לעשות איתה אהבה.לא רציתי לראות אותה.רציתי אותה כמקור למימוש פנטזיה חד-פעמית אני זוכרת רגע אחד שבו הרשתי לעצמי להסחף........"

 מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס.

 ושנדע רק את רגעיי האהבה זורמים בעורקינו, מלטפים את עורנו, ופותחים את לבנו אל האהבה