התפתחות השפה – מולד או נלמד

במסמך זה אנסה להסביר את המחלוקת בין הגישה הביהייביוריסטית (סקינר) הטוענת שרכישת השפה היא נלמדת, לבין גישתו של נועם חומסקי שטוען שלרכישת השפה בסיס מולד. במהלך המסמך אציג דוגמאות משני שני ילדים, רותם בן 4 שנים ועמית בן 7 חודשים הנמצאים בשלבים שונים בתהליך התפתחות השפה ואנסה לקבוע מי (סקינר או חומסקי) צודק.

רותם (בעוד שלושה שבועות יהיה בן 4 שנים)

משפטים לדוגמא:

"כי אני רוצה לשחק בריבוע וגם לצייר עליו" (כתשובה ללמה בחרת כרטיס מסוים)

"כי אתה בחרת את זה" (כתשובה ל "רותם, למה לא בחרת את הכרטיס שאני בחרתי ?")

"אבל אבא, לא בא לי" (לאחר שאמרתי לרותם שלא נלך לסבא וסבתא היום)

"אבל אבא, למה ?" (לאחר שהתעקשתי שלא נלך לסבא וסבתא)

"אבל אבא, משעמם לי, אני רוצה שתשחק איתי, למה אתה לא משחק איתי ?" (צריך להסביר? ...)

רותם נמצא בתקופת ההתפתחות המאוחרת (המתחילה בשלבי השנה השלישית של ילדים). הוא מבטא משפטים מורכבים הכוללים מילות שלילה, שאלה, מצרף משפטים זה לזה ומשתמש יותר ויותר בצרופים פשוטים ("אחותי הגדולה", "הג'יפ של אבא").

רותם עדיין לא יוצר מבעים לשונים ארוכים, טועה לעיתים בהטיית פעלים ("אמא קנה לי") ולפעמים מתקן את עצמו תוך כדי ללא עזרה. הוא משתמש במורפומות פשוטות ("אחותי נעם ואחותי שיר" אבל לא "שתי האחיות שלי" ובטח שלא "אחיותָיי").

עמית (בן 7 חודשים)

עמית נמצא בשלב המלמול (המתחיל בערך בגיל חמישה חודשים). הוא משמיע לעיתים צלילים דמויי שפה בעיקר כאשר הוא שוכב על הגב ומשחק במשחקים התלויים מעליו או כשהוא שוכב על הבטן ומשחק במשחקים שלידו. ניתן בפרוש להבדיל מתוך "שפתו" את מצב רוחו: רעב מאוד (בכי היסטרי), עייף/עצבני (בכי לא קבוע), משועמם (מעבר בין בכי למלמול), רגוע (מעבר בין שתיקה למלמול), שמח מאוד (צחוק מתגלגל).

התפתחות השפה לפי סקינר והגישה הביהייביוריסטית

עפ"י סקינר, השפה נלמדת ואינה מודרכת ע"י כללי דקדוק מולדים. תהליך רכישת השפה הוא נלמד ומוסבר באמצעות חוקי הלמידה האופרנטית, כלומר באמצעות צמידות בין גירוי לתגובה בתוספת של מערכת חיזוקים לתגובות נכונות. למידת השפה היא זיווג בין מצבים עניינים בעולם של הילד לבין מבעים לשוניים, תוך שהילד מעשיר את מלאי המבעים שלו מתוך האזנה למבוגרים הדוברים סביבו.

התפתחות השפה לפי חומסקי (מנטליזם)

נועם חומסקי ביקר את הגישה הביהייביוריסטית. ביקורתו מתבססת על הטענות של סקינר בדבר "דלות הדיבור", כלומר כיצד יתכן שאנחנו יודעים כל-כך הרבה ומסוגלים להבין משפטים שמעולם לא שמענו אף שנחשפנו למספר סופי וקטן יחסית של משפטים.

חומסקי טוען שאי-אפשר להסביר את היצירתיות ואת ריבוי האפשרויות שמתירים כללי השפה, ושהתיאוריה הביהייביוריסטית אינה מסבירה כיצד ניתן לחבר אינסוף משפטים חדשים. הצעתו של חומסקי היא שהילד נולד עם כושר לשוני בסיסי המשותף לכל השפות בעולם (דקדוק אוניברסאלי) ושעליו יקרום הדקדוק הלשוני, הספציפי, עור וגידים על-פי הסביבה הלשונית שהילד יחשף אליה.  הדקדוק האוניברסאלי, המולד, כולל משתנים שונים (כמו למשל סדר המילים במשפט) והסביבה קובעת איזה ערך יקבל כל משתנה.

אז מי צודק ?

לפי דעתי, ההסבר הביהייביוריסטי של סקינר יותר קרוב למציאות מאשר ההסבר של חומסקי. ההתבססות של חומסקי על דלות הדיבור, לדעתי, אינה מספקת. לדעתי יש קשר הדוק בין עושרה/דלותה של השפה שבסביבת הילד (הורים, גן וכו) על התפתחות שפתו. גישתו מתרכזת בהיבטים מצומצמים של השפה ומזניחה תחומים אחרים (כמו משמעות וסמנטיקה).  

איני טוען שרכישת השפה אינה מולדת. אני מאמין שהבשלות הפיזיולוגית של הילד בהחלט קשורה ישירות ליכולתו לרכוש את השפה, ושתי הדוגמאות שנתתי (רותם ועמית) בהחלט ממחישות זאת. איני מצפה מעמית בן ה 7 חודשים ללמוד עברית ע"י התניה אופרנטית. עמית לא יכול בשלב זה ללמוד לדבר (כמו רותם) ע"י חיזוקים שינתנו ע"י המבוגרים שבסביבתו. עמית ייאלץ להמתין לבשלותו הפיזיולוגית המתאימה.