גם הרעב וגם ההישג, מושפעים מגירויים פנימיים ומגירויים וחיצונים אך גירויים אלו שונים.
 

גירויים פנימיים: הרעב מושפע מגירויים פיזיולוגיים (התכווצות הקיבה, חוסר סוכר בדם ופיקוח של מערכת העצבים המרכזית) ואילו ההישג מושפע מגירויים קוגניטיביים כגון הצורך להרשים.

גירויים חיצוניים: מראה וריח המזון משפיע על הרעב, ואילו השפעת הסביבה (הורים, בית ספר וכו) משפיעה על הצורך בהישג.

מניע הרעב הינו סביל יותר (פחות רצוני) וקשה לנו לשלוט על  הגירויים הפנימיים והחיצוניים. מניע ההישג לעומת זאת יותר פעיל (רצוני)  היות והאדם בוחר ומעצב לעצמו את מטרותיו.
 

מחקרים

מחקרים רבים בוצעו כדי לבחון האם מניע הרעב מושפע מגורמים פיזיולוגיים בלבד והאם מניע ההישג מושפע מגורמים פסיכולוגיים בלבד. להלן מספר דוגמאות:

• תיאוריית הגרייה המקומית של קנון מיקמה את הפיקוח על צריכת המזון בקיבה והוכחה באמצעות הקשר שבין התכווצויות הקיבה לתחושת הרעב. קנון, החדיר לנבדקים בלון שנופח בתוך הקיבה ונצמד לדופנותיה. הבלון חובר למכשיר מדידה שרשם את התכווצויות שרירי הקיבה. קנון מצא יחס כמעט ישיר בין התכווצויות הקיבה לבין הדיווחים על תחושת הרעב ומסקנתו היתה כי הקיבה היא המודיעה על הרעב ועל הצורך במזון.

• תיאוריה אחרת הועלתה, לפיה רמת הסוכר בדם היא האות המבשר על רעב. לוקארט וקרלסון מצאו כי כאשר הועבר דם מכלב רעב לכלב שבע, החל הכלב השבע לתור אחר מזון. כמו כן נמצא, כי ירידה ברמת הסוכר בדם גורמת לתחושת רעב, שהזרקת גלוקוזה (סוכר) מפסיקה את התכווצויות הקיבה ואילו הזרקת אינסולין מגבירה את התכווצויות הקיבה ואת תחושת הרעב. במקביל נמצאו במוח ובכבד רצפטורים של גלוקוזה אשר חיזקו את נכונות התיאוריה.

• שני אזורים עיקריים בהיפותלמוס (שבמערכת העצבים המרכזית שבמוח) נמצאו קשורים לאכילה: ההיפותלמוס הצדי (LH) ו-ההיפותלמוס הוונטרו-מדיאלי (VMH). הובל וטיטלבאום מצאו כי גירוי חשמלי של ה LH גורם לבעל חיים שבע לשוב ולאכול (מרכז הרעב) ושגירוי של ה VMH הביא לתופעה הפוכה כאשר גירוי חלש האט את קצב האכילה ואילו גירוי חזק הפסיק את האכילה לגמרי (מרכז השובע). נמצא כי הריסת תאים ב LH גרמה לבעל החיים לחדול מלאכול עד כדי מוות ושהריסת תאים ב VMH גרמה לבעל החיים לאכול ללא הרף. במקביל נמצא שכיווצי שרירים בקיבה מעוררים תאים ב LH ושמלאות בקיבה מעוררת את ה VMH. כמו כן נמצא כי ה LH וה VMH רגישים לטמפרטורת הגוף, מה שמסביר מדוע אנו נוטים לאכול יותר בטמפרטורת קרות מאשר בטמפרטורות חמות.

• הגוף זקוק לאספקה של מרכיבי מזון שונים וכאשר הוא נזקק לרכיב זה או אחר, הוא מוצא דרכים לתבוע זאת. נמצא כי ללא סיפוק של כל הרכיבים, לא תושג תחושת שובע (תחושת רעב ייחודית). דיוויס מצא שתינוקות שבחרו את מזונם בעצמם, התפתחו כראוי ואפילו טוב יותר מילדים שהוזנו בתפריט מאוזן שנבחר בקפידה.
 

מחקרים בתחום מניע ההישג (מנעים פסיכולוגיים)

• מחקרים התפתחותיים רבים מצאו כי קיים קשר בין התפתחות מניע ההישג לבין חינוך לעצמאות. וינטרבוטום מצא כי אמהות לילדים בעלי מניע הישג גבוה, ציפו מילדיהם כי יפגינו עצמאות עוד בגיל הרך (רחצה עצמאית, עריכת שליחויות פשוטות וכו) והן הרבו לחזק התנהגויות אלו על-ידי מגע פיזי, חיבוקים ונשיקות. רוזן ודאנדרדה מצאו כי אבות לילדים בעלי צורך הישג גבוה לא הדריכו את הילדים במשימות ונתנו להם לבצען בכוחות עצמם, אבל בה בעת הרבו בחיזוקים חיוביים ובדברי עידוד והערכה. לעומת זאת מצאו כי הורי הילדים בעלי צורך ההישג הנמוך, הרבו לתת עצות מעשיות ולהתערב בביצוע המשימה. דבר זה מסביר מדוע ילדים שהוריהם הרבו להשאירם לבד ושנאלצו להסתדר בכוחות עצמם (בעיקר ממעמדות נמוכים), לא פיתחו צורך בהישג. מק'ללנד מצא כי ילדים פרוטסטנטיים ויהודים שקיבלו חינוך לעצמאות היו בעלי צורך הישג גבוה יותר מילדים קתולים שקיבלו פחות חינוך לעצמאות (האתיקה הפרוטסטנטית). מתברר אם כן כי ציפייה לעצמאות ו-התייחסות חיובית ותומכת של ההורים קשורים בפיתוח צורך ההישג.

• נמצא כי תלמידי בתי ספר תיכוניים, בעלי צורך הישג גבוה, משיגים ציונים גבוהים יותר מעמיתיהם, הפחות הישגיים, השווים להם במנת המשכל.  במחקר אחר, על נבדקים בעלי רמת משקל גבוהה, נמצא כי בעלי הצורך ההישגי הגבוה הקדישו לפתרון בעיה חשיבתית זמן כפול מבעלי צורך הישגי נמוך. במחקרים שונים נמצא כי קיים מתאם חיובי (r=.40) בין צורך בהישג לבין רמת המשכל.

• נמצא קשר בין הצורך בהישג של יחידים לבין התפתחות חברתית וכלכלית. מק'ללנד הניח שחברה שספרותה עתירת תכנים של הישגיות, תצליח גם מבחינה כלכלית (מבחן השלכתי קולקטיבי). מק'ללנד מצא כי בתקופת ההתפתחות והצמיחה המואצת של יון (455-900 לפנה"ס) היתה הספרות היוונית משופעת ביטויי הישגיות יותר מבכל תקופה אחרת, וכי החל מ 450 לפנה"ס (שהייתה שנת השיא בהתפשטות הסחר היווני) החלה ירידה תלולה בכמות ביטויי ההישגיות בספרות היוונית ובמקביל לה גם החלה ירידה בכוחה הכלכלי של יוון.

• נמצא כי הרצון בהצלחה וש-החשש מכישלון משפיעים על מניע ההישג. אטקינסון ביקש מנערים בעלי צורך הישג גבוה ונמוך להשחיל טבעת על מוט ומצא כי התנהגותם של בעלי הצורך הגבוה בהישג (זרקו את הטבעת ממרחק בינוני) מעידה שהם בחרו במטרה שעדיין מספקת אתגר אך בה בעת מבטיחה סיכוי סביר להצלחה. לעומת זאת, הנבדקים בעלי הצורך החלש בהישג הגיבו בבחירתם בעיקר על החשש מפני הכישלון. חלקם בחרו במטרה שאין בה כמעט סיכוי לכישלון אך אין בה גם אתגר ממשי (זרקו את הטבעת מקרוב) והאחרים בחרו במטרה בלתי אפשרית (זרקו את הטבעת מרחוק) בה קל יותר להתמודד עם הכישלון (כי הרי אף אחד לא יקלע מרחוק). לפי גישה זו אין מסתפקים בהבחנה בין בעלי הישג גבוה ונמוך, אלא מוסיפים משתנה נוסף והוא הנעה להצלחה ו-החשש מכישלון. ראוי לציין שהאדם בוחר את רמת ההישגיות שלו בהתאם לסיכוי שלו להצליח (רמת הציפייה) - האם אצליח להשחיל את הטבעת, ובהתאם לערך שיקבל כתוצאה מהצלחה או מכישלון - ערך רב מקליעה מרחוק ולהפך.

• ויינר טען כי יש ארבע סיבות להן מייחסים אנשים הצלחה או כשלון (ייחוס סיבתי): חוסר יכולת (נכשלתי כי אינני מסוגל לעמוד במבחן כזה), קושי המטלה (נכשלתי כי המבחן הזה קשה במיוחד), היעדר מאמץ (נכשלתי כי לא התכוננתי במידה מספקת למבחן ו/או לא התאמצי די במהלכו) ו-מזל ('תפסתי יום לא טוב'). ייחוסים אלה לתוצאות נובעים מסיבות פנימיות התלויות באדם עצמו (חוסר יכולת וחוסר מאמץ) ומבליטות את אחריותו של הפרט על תוצאות התנהגותו, ומסיבות חיצוניות שאינן תלויות באדם עצמו (קושי המטלה ומזל). בנוסף, הייחוסים מסווגים ל-סיבות יציבות וקבועות (היכולת אינה משתנה מיום ליום ומטלה שבבסיסה קשה או קלה תישאר כזאת לאורך זמן), בהן רבה הציפייה לתוצאה דומה גם בעתיד ול-סיבות לא-יציבות ולא-קבועות (אדם שלא התאמץ היום יכול להתאמץ יותר ביום אחר והמזל כמובן שאינו קבוע). ויינר טען כי סגנון הייחוס הסיבתי הוא הגורם המבחין בין בעלי מניע הישג גבוה לבין בעלי מניע הישג נמוך.