כמו השדה המתחדש

לאחר השריפה הגדולה,

כך המסע שלי

מפרישה אל התחלה החדשה.

הגעתי לשדה שמאחורי הבית,

שהיה פעם פרדס ובוסתן פורח,

שבורה ומחפשת דרך,

לאחר שנים רבות כמורה ומחנכת.

בינות שביליו ופריחתו המתחלפת

מצאתי בחזרה את עצמי.

דרך תיעוד מצולם של השינויים שחלו בו

מצאתי טעם מחודש לחיי.

התחברתי לקולי הפנימי,

ליצירתיות שבי

ולאהבתי הגדולה – צילום.

מילדה קטנה בקיבוץ דגניה א',

שאהבה לשחק בחדר-החושך של אבא בלול,

הפכתי לצלמת.

קצת על אודותיי:

שמי זהבית כהן.

נולדתי בקיבוץ דגניה א' לחיים ועליזה האוזמן, שלמרות היותם ניצולי שואה והורים שכולים (אחי, אליעזר, נהרג במלחמת יום כיפור) תמיד מצאו את הכוח לבחור בחיים.

במהלך שנות עבודתי הרבות כמורה, בבית הספר "אשכולות", זכיתי ללמד מקצועות רבים, כשהמצלמה מלווה את עבודתי בתיעוד עבודות, טיולים, טקסים ועוד.

בשנים האחרונות ניתנה לי ההזדמנות ללמד צילום בחינוך המיוחד ולגלות את היופי שבאפשרות לביטוי עצמי שהוא אפשר לילדים הנכים.

היום, לאחר שפרשתי לפנסיה, אני מקדישה את זמני לצילום.

 קישור לקליפרומו לתערוכה:    http://www.youtube.com/watch?v=-AAKR3Hl66A