היה זה יום רגיל, יום ככל הימים. היא ישבה על שרפרף וציירה. המאבק בינה לבין הבד הלבן שנצבע בכתמים פזורים ושהחל לפני שעה ארוכה, התיש אותה לא מעט, ורצתה להרפות ליום אחד ולהצטייד בכוחות מחודשים לקראת המחר.. כבר הניחה את המכחולים, והחלה לסגור את שפופרות הצבע, כשפתאום, ללא כל אזהרה, עלה בעיני רוחה הרומן רב המשמעויות "תמונתו של דוריאן גריי", שלאחר קריאתו בעבר הרחוק לא הניח לה במשך שבועות רבים.מה פתאום עלתה דמותו של דוריאן? שאלה את עצמה, לא יודעת, ענתה, וכי ברור לנו מדוע מחשבותינו נודדות לא פעם אל עולמות רחוקים מהכרתנו? בעודה מצויה בשיח בינה לבין עצמה, צמחה לפתע מתוך הספר, ללא כל אזהרה, ממש מול עיניה, דמותו המצוירת והאגדתית של דוריאן, שהלכה והתכערה, הלכה והזדקנה מרגע לרגע ... מה קורה כאן? נזדעקה נעתקת מילים ונוטפת זיעה קרה. מדוע פתאום, ומדוע עכשיו?והדמות הדמיונית המבחילה, החלה מסתובבת ומסתובבת בפראות מסחררת נגד כיוון השעון עד שלפתע נעמדה. אל, אל הציורים השחורים, ציוותה הדמות. היא הושיטה את ידה מוכנית אל ערימת הציורים שלידה, שלפה מתוכה גליון מצויר בצבעי שחור-לבן, והעמידה אותו על הכן. להפוך, להפוך, בקע מתוכה ציווי. לא הבינה מדוע, אבל הפכה את הציור. מן הנייר כמו זינקה דמות, ואיתה, באותו רגע ממש, פרץ אל החדר צחוק מהדהד ורע, מלווה במשב רוח קר. רעדה בלתי מבוקרת אחזה בה. היא חיפשה סביבה את מקור הקול, אבל איש לא היה שם.ובמין הארה פנימית חשה, כי כח עליון מעמידה ברגעים אלה מול הוויה הנשגבה ממנה והמוכיחה כי לאמת פנים רבות. ומרגע לרגע תובנה זו הפכה שקופה ובהירה יותר ונגהה באלפי שברירי ניצוצות. היתה זו מין תובנה מיסטית המודיעה כי רב הנסתר על הקיים. מה קל היה לה לקבל עתה את כל הניגודים שנהגה לשנן עם חבריה, כי אין חושך בלי אור, וכי רגעי אהבה בלי רגעי שנאה וקנאה כניראה אינם קיימים... וכך ישבה שעה ארוכה על השרפרף, ללא נוע, מהופנטת ורתוקה, ללא יכולת להסב את עיניה מן הדמות נוראת המראה שהיתפרצה מתוך הנייר. היתה זאת הדמות השטנית ביותר שראתה מימיה, ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שכאילו אמר לה, אהה, תפשתי אותך חמודה שלי, יותר לא תצליחי להמלט מפניי. הסתתרתי היטב ללא ידיעתך, ואני שם, מזה עידן ועידנים בין קיפלי ציורך התמים. וקול צחוקו הדהד שוב בכל זוויות החדר... לאחר שנרגעה קמעא שאלה את עצמה איך קרה שלא הבחינה בסיטרא אחרא הזה עד אותה עת. ואיך הכל קרה דווקא ברגע זה? ולא נמצאה לה תשובה. ומה שהציק לה ביותר והחרידה, היתה הקלות הכמעט בלתי נסבלת, בה הופך הטוב לרע. הספיק רק שינוי קטן, סיבוב של מאה ושמונים מעלות... צללי בין הערביים מילאו כבר את החדר, כשהעיזה לנתק מבטה מהדמות על הכן. קמה מכסאה ויצאה. |