בפתח מאמרו "הבהרת יסודות התורה" יוצא שד"ל נגד מה שהוא רואה כסילוף היהדות בהצגתה כאויבת בני אדם, בעוד בפועל היא הראשונה שלימדה על אחדות גזע אנוש, כלשונו. לדבריו, "החמלה שעליה ממליצה היהדות, חלה על כל העולם. היא מכוונת, כחמלת ה', לכל יצוריו. שום גזע אינו מחוץ לחוק, כי כל בני אנוש לפי מה שמורה היהדות, הם אחים, הם בנים לאב אחד, וכולם נבראו בצלם אלוהים".  שד"ל מציג את היהדות כבעלת יסודות קוסמו-פוליטיים אנטי-גזעניים. את המודרנה הוא רואה כתולדה של היהדות, אם כי הוא טוען - ובצדק - שהמודרנה חסרה את יסוד כיתות החרבות שקיים ביהדות. אלא מאי? התיזה של שד"ל נאלצת להתמודד עם אמרות גזעניות הנמצאות בכתבי הקודש. כיצד, איפוא, מתמודד איתן שד"ל?

הטכניקה הראשונה של שד"ל היא צמצום האפליה שבתורה רק לשלושה חוקים, שלטענתו, מושתתים על גמילות חסדים אחוותית: 1. הלוואה ברבית 2. שמיטת חובות 3. החזקת עבד ליותר משש שנים.  ובמקום אחר שד"ל מונה גם את איסור "לנקום ולנטור" בדרכים לגיטימיות, לכאורה. שד"ל, איפוא, גם מצמצם את מידת האפליה שבתורה. הוא, למשל, אינו רואה ב"לא תחנם" כציווי להפלות, כפי ש"רבנים" דהיום טוענים. ובנוסף, הוא מסביר, כי האפליות האלה נובעות מכך שאין מדובר בחוקים שנגזרים מדבקות בצדק, אלא מהסכמי הדדיות. החוקים הללו הם צודקים ונכונים אם ורק אם הם חלים בין אזרחי אותה מדינה שביניהם קיימת הדדיות. שד"ל, איפוא, נשען על "לאומיות ליברלית" להסברת החוקים החברתיים המפלים. הפרשנות הזו היא בעלת משמעות אקטואלית, כי יוצא ממנה, שכאשר הגויים הם כן אזרחי אותה מדינה, יש להחיל גם עליהם את חוקי ההדדיות. ברם, יש להטעים, כי ראייתו של שד"ל את החירות מעבדות כמושתת רק על הדדיות, ולא על עקרונות צדק, היא מאכזבת מאוד. הטכניקה הזו ששד"ל נקט בה, כמובן, מזמינה את השאלה - מה באשר לכל אותם כתובים מפלים אחרים. ולכן, שד"ל נוקט בטכניקה חדשנית ורביזיוניסטית של דחיקת האמרות, הדיעות וההלכות הגזעניות מן היהדות. ודוק, שד"ל אינו מתכחש לקיומן בתלמוד של אמרות גזעניות  - אנטי-חברתיות בלשונו, אלא מודה בהן בפה מלא, אך מציין שהן אינן חלק מן היהדות:

"התקנות שהנהיגו אותם חכמים לשימורם הפיסי והמוסרי של בני דתם טבועות ללא ספק בחותם אנטי-חברתי, כי העמים שסבבו אותם היו כאלה שאי אפשר היה להתקרב אליהם מבלי להסתכן בנפש או בגוף. אך הכל רואים, כי אותה אנטי-חברתיות אינה חלק בלתי נפרד של היהדות, אינה צו של הדת, אלא היא אמצעי זהירות שנדרש באותם מקומות ובאותם זמנים; משהשתפרו התנאים, היא נעזבת ונשכחת מעצמה ומכוח השכל הבריא של העם, והיא נשמרת רק במחסן העתיקות". שד"ל רואה את אותן הלכות אנטי-חברתיות כבלתי שייכות ליהדות, אלא רק כתלויות בנסיבות. היהדות דווקא ניסתה לרכך את אותה אנטי-חברתיות. בכך הוא עושה פוליטיזציה לתלמוד. הוא מבחין בין חלקים ביהדות ששייכים ליהדות לבין חלקים בתלמוד שמייצגים רק פוליטיקה אנטי-חברתית. הוא בכך משנה את כלל הזיהוי של היהדות. כלל הזיהוי - מונח שטבע הארט -  הוא הכלל שקובע מהו חוק תקף בשיטה נתונה. לפי הדיעה הרווחת, כל מה שנאמר בתלמוד הוא בגדר יהדות. חלק מהדיעות בתלמוד הן להלכה וחלקן לא להלכה, אך אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אלו ואלו הם חלקים של היהדות. לעומת זאת, שד"ל מוסיף תנאי סף מהותי להיות דיעה חלק מן היהדות. אם דיעה היא אנטי חברתית, הרי שהיא בכלל איננה חלק מן היהדות.

שד"ל רואה בהוראות אנטי חברתיות, שאינן ראויות להיות יהדות, כבכלל לא יהדות: "כל משפט של התלמוד שעליו טבוע חותם של אי חברתיות, ברור שהוא תולדה של המסיבות, ובשום פנים אינו הוראה של היהדות, המראה הראשונה של צדק ושל חסד עולמי". בכך, שד"ל לא רק מנטרל את הדיעות וההלכות הגזעניות שביהדות והופך אותן להלכות או דיעות שאין נוהגים לפיהן, אלא שהוא בכלל מוציא אותן מגדר יהדות. כך, למשל, את המשנה שלפיה אל ליהודי להתבודד עם גויים, כי הם חשודים על שפיכות דמים, שד"ל רואה רק כהמלצה שתלויה בקונטקסט חברתי מסויים. זאת ועוד, אליבא דשד"ל, כיוון שהרמב"ם לא הבין שהשקפות שבתלמוד הן כורח תנאי הזמן למרות הדת, הוא הגיע ל"השקפות שונות שאינן נסבלות ביחס ללא יהודים". דוקטרינה זו של שד"ל מסייעת גם להתגבר על ההלכה, ובנוסף לנטרל את המטען הסימובלי המזיק שבה. שד"ל אינו רק רואה את ההלכות הגזעניות כהלכות שאין נוהגים לפיהם, אלא גם כלא יהדות. בהיבט הזה פתרונו מוֹתר על  זה של דניאל שפרבר, שמנטרל את איסור נשים לקרוא בתורה באמצעות דוקטרינת "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". אצל שפרבר, ההלכה האנטי חברתית נותרת חלק מן היהדות, אם כי נדחית, ואילו אצל שד"ל היא מוצאת מכלל יהדות, ובכך מתעקרת השפעתה הסימבולית. יחד עם זאת, הפתרון השדליסטי לא יספיק להומניזציה של ההלכה, שכן מחברו מעז להחיל אותו רק על התלמוד, ולא על התורה שבכתב. וזאת להבדיל מהכלל "גדול כבוד הבריות", שלפי התלמוד הירושלמי (ובניגוד לבבלי) חל גם על התורה שבכתב.

שד"ל מאמץ טכניקה נוספת להוצאת הגזענות מהיהדות מרבי משה מקוצי שכתב ב-1240: "ואפילו לדבר האומר שגזל של גוי מותר, זהו בגוי שציער לישראל, ואף בזו אין הלכה כמותו; אך בחינם (בברירת המחדל - א.ו.) אף הוא מודה שאסור לגזול אותו'.  הטכניקה הזו גם אינה מסתפקת בלומר שהדיעה הגזענית לכאורה נותרה בדעת מיעוט בהלכה, אלא גם מקנה פרשנות יוצרת ומנטרלת גזענות לאותה דעה שלא נתקבלה להלכה. גם כאן מגמת שד"ל היא לא להשלים עם כך שדיעות גזעניות הן חלק מן היהדות, אפילו דעה שלא להלכה.

טכניקה פרשנית נוספת של שד"ל לנטרול הגזענות היא לטעון, שההלכות הגזעניות העוסקות בגויים, אמורות רק בעובדי אלילים, ואינן אמורות בנוצרים. שד"ל מכיר כאן בנוצרים כבלתי עובדי אלילים.

הנה כי כן, שד"ל הותיר ארגז כלים להומניזציה של היהדות. ברם, למרות ההכרה שהוא זוכה לה מצד האורתודוקסיה, מורשתו ההומניסטית נדחקה מן התודעה, וסילוף היהדות שהוא מתריע מפניו מופנם לא רק בידי מקטרגיה, אלא גם בידי המשימים עצמם כנאמניה.

פורסם לראשונה ב"קולך":

http://www.kipa.co.il/kolech/show.asp?id=35192