ז'ראר דפרדייה Gerard Depardieu (1948)
מגדולי שחקני האופי של צרפת.
דפרדייה החל את דרכו בעולם הקולנוע בשנת 1967 לאחר שכיכב במספר תפקידים שונים בתיאטרון, ובסוף אותו העשור ובתחילת שנות ה- 70 הופיע בשורה של תפקידי מישנה קטנים לצד מיטב כוכביה של צרפת בהם ז'אן גבן, אלן דלון, מישל סרו, ז'אן פול בלמונדו ואחרים.
לאחר שהופיע ביותר מעשרים סרטים בין השנים 67 ל- 74, חלקם גם בטלוויזיה. שנת 74 הייתה שנת הפריצה של דפרדייה לתודעת הקהל. באותה השנה לוהק דפרדייה להופיע בשני סרטים חשובים ומצליחים מאוד. הראשון "הפרחחים"(74) סרטו של ברטראן בלייה, דרמה אלימה בו גילם דפרדייה אחד משני פרחחים היוצאים יחדיו יחד עם עוד בחורה צעירה (בגילומה של מיו מיו) למסע של אלימות, ונדליזם וסקס (בסרט כיכבו בין היתר איזבל הופר ו- ז'אן מורו). הסרט השני "וינסנט, פרנסואה, פול והאחרים"(74) סרטו של קלוד סוטה, דרמה אודות שלושה חברים העוברים את משבר גיל ה- 40 ובסוף שבוע אחד מתגלים כל הטרגדיות והסודות הקטנים. בסרט כיכבו שניים מכוכביה הגדולים של צרפת, איב מונטאן ו- מישל פיקולי. שני הסרטים הללו, שזכו הן להצלחה קופתית גדולה והן לביקורות אוהדות, זיכו את דפרדייה בביקורות מעולות המשבחות את משחקו המצויין, ובין לילה הוא הופך לכוכב.
בשנים הבאות הפך דפרדייה לאחד משחקני האופי הגדולים והמוערכים בצרפת. הוא החל להופיע בשורה של סרטים נחשבים של מיטב במאיה של אירופה בהם קלוד סוטה, בארבט שרודר, ברנרדו ברטולוצ'י, מרקו פררי ואחרים ובלט בין היתר בסרטים "מאהבת מסתורית"(76) סרטו של בארבט שרודר בו גילם גנב הפורץ לדירתה של אישה שהיא מלכת סאדו, "בארוקו"(76) מותחן מעולה בהשפעת סרטי היצ'קוק בו כיכב לצד איזבלה אדג'ני, "1900"(76) האפוס ההיסטורי רחב היריעה של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י אודת המהפכה הפאשיסטית באיטליה, בסרט כיכבו בין היתר שחקנים בנלאומים בהם רוברט דה נירו, דונלד סאת'רלנד ו- ברט לנקסטר, הוא הופיע בסאטירה החברתית של הבמאי מרקו פררי "חלום של קוף"(77) ו- הוא הופיע בדרמה המצויינת וזוכת פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר "הכינו את הממחטות"(78).
ברבים מהסרטים גילם דפרדייה דמות של צעיר מורד, פרחח מקסים, קצת אלים וגס רוח, הוא אומנם לא היה יפה במיוחד (אפו הגדול הפך לסמלו המסחרי), אך נשים ראו בו גבר סקסי ומושך, מסתורי ומרתק, והכריזמה הגדולה שהקרין ומשחקו האנרגטי והמתפרץ הפכו אותו לאחד הכוכבים הגדולים בצרפת בשנות ה- 70.
לאחר עשור פורה בו הפך לכוכב קולנוע צרפתי מן השורה, הגיעו שנות ה- 80 והביאו לדפרדייה הצלחה עצומה, והביאו אותו למעמד של כוכב על ושל גדול השחקנים של צרפת באותו העשור. שנות ה- 80 החלו בתפקיד ראשי ביצירת המופת של פרנואה טריפו "המטרו האחרון"(80), דרמה אדירה בה גילם דפרדייה דמות של מנהל תיאטרון בזמן מלחמת העולם השניה, המתחבא במרתף התיאטרון ומעביר דרך צינורות האוורור הוראות בימוי לאישתו (הלא יהודיה) הממשיכה לנהל את המקום, הסרט שזכה להצלחה אדירה הביא לדפרדייה את פרס האוסקר הצרפתי (הסזאר). סרטיו הבאים בהם הופיע דפרדייה בהם "לולו"(80) סרטו המצויין של מוריס פיאלה בו כיכב לצד איזבל הופר, "הדוד מאמריקה"(80) סרט המופת של אלן רנה, "חברים בלי מזל"(82) קומדיה פרועה ומצליחה מאוד של הבמאי/תסריטאי פרנסיס וובר ו- "האישה ממול"(81) שיתוף הפעולה הנוסף והמצויין בין דפרדייה לבין טריפו (בסרט כיכבה לצד דפרדייה, פני ארדן), כולם זכו להצלחה קופתית גדולה וביססו את מעמדו של דפרדייה כשחקן המוביל בצרפת.
בשנת 82 שודרג מעמדו של דפרדייה למעמד של כוכב על בכל העולם, כאשר לוהק לתפקיד הראשי בלהיט הענק "שובו של מרטין גרי"(82). הסרט שגולל את סיפורו של חייל השב לכפר בו התגורר, לאחר עשור בו היה בשדה הקרב, אך אנשי העיירה אינם מאמינים שהוא מי שהוא טוען שהוא, זכה להצלחת ענק בכל העולם ודפרדייה לאחר הצלחת הענק של הסרט הפך לכוכב הבלתי מעורער של צרפת, ובכך הוריד לאחר שני עשורים את דלון ובלמונדו ממעמדם ככוכביה הגדולים של צרפת.
בשנים הבאות עד לסוף שנות ה- 80 בלט דפרדייה בסרטיה הגדולים של צרפת והפך לכוכב בנלאומי וחותמת איכות בקולנוע הצרפתי והעולמי, שמו של דפרדייה זוהה עם מיטב סרטי האיכות שיצאו מצרפת, הוא כיכב בסרטיהם של מיטב הבמאים הצרפתיים, הוא בלט בתפקיד המנהיג הצרפתי שלאחר המהפכה הצרפתית, ג'ורג' דנטון בסרט המעולה "דנטון"(83), הוא כיכב בתפקיד הראשי המצויין בסרט המפורסם, דרמת הפשע הנפלאה "השוטר והפרוצה"(85) לצד סופי מרסו, הוא הופיע כפרחח מקסים הפולש לחייהם של זוג בורגני בסרט המפורסם "חליפת ערב"(86) בו שב לככב לצד מיו מיו, הוא הופיע בתפקיד הגיבן ביצירת המופת של קלוד ברי "ז'אן דה פלורט"(86) בו כיכב לצד איב מונטאן ו- דניאל אוטיי, הוא כיכב לצד איזבלה אדג'אני בביוגרפיה המעולה "קאמי קלודל"(88) ו- הוא הופיע בדרמה המצויינת זוכת 5 פרסי האוסקר הצרפתי (סיז'אר) "יפה מידי בשבילך"(89).
בשנות ה- 90 לאחר שני עשורים בהם הפך לכוכב הקולנוע הצרפתי הגדול ביותר, ולשחקן האופי הצרפתי המוביל והמעורך ביותר עם יותר מ- 11 מועמדויות לפרס האוסקר הצרפתי (הסזאר) המשיך דפרדייה, בתחילה לפחות את רצף הופעותיו הכובשות. הוא גילם בכישרון נדיר, בקסם, הומור ורגישות רבה את דמותו של סירנו דה ברז'רק בגירסה הקולנועית המצליחה מאוד "סירנו דה ברז'רק"(90) שזכתה להצלחה גדולה בכל העולם, והביאה לדפרדייה את פרס האוסקר הצרפתי ואת המועמדות לפרס האוסקר (האמריקאי) לשחקן הטוב ביותר, הוא ניסה את מזלו בשוק האמריקאי כאשר הופיע בקומדיה הרומנטית של הבמאי האוסטרלי פיטר וויר "גרין קארד"(90) שאומנם זכה להצלחה חלקית בקופות, אך לא הפך את דפרדייה לכוכב אמריקאי, הוא הפגין משחק משובח בתפקיד בעל באר בזמן מלחמת העולם השניה בסרט "אורנוס"(90), הוא כיכב לצד בנו גיום בסרט המצויין של אלן קורנו "כל הבקרים שבעולם"(91), הוא כיכב בעוד הפקה אמריקאית (שזכתה להצלחה חלקית) בסרטו של רידלי סקוט "1492 מעבר לאופק"(92) בו כיכבו לצידו סיגרוני וויבר ו- ארמנד אסיינטה, הוא שב לשתף פעולה עם קלוד בארי בסרט "ז'רמינל"(93) על פי ספרו של אמיל זולא ו- הוא הופיע בגרסה הצרפתית וגם בגרסה האמריקאית (ששניהם זכו להצלחה בעיקר הגרסה הצרפתית) לסרט "מאהב אחד יותר מידי"(91 גירסה צרפתית ו- 94 גירסה אמריקאית) בו גילם אב היוצא עם ביתו המתבגרת לחופשה ונקלע לשרשרת של טעויות קומיות לאחר שהבת מציגה אותו בתור המאהב המבוגר שלה.
הבעיה של דפרדייה התחילה באמצע שנות ה- 90, נראה היה שהוא לוקח כל כמעט כל תפקיד שמציאים לו, הוא הפסיק להיות בררן, הוא השמין מאוד, נראה היה שכמו למשל רוברט דה נירו, הוא הפסיק להתאמץ ולמרות שבכל סרט בו הוא כיכב ניתן למצוא תצוגת משחק טובה, היא הייתה רק טובה ולא מעבר לזה. הוא הפך למקבל השכר הגבוה בצרפת, ומאז אמצע שנות ה-90 ועד לסופו של אותו העשור הוא הופיע ב- 17 שנים תוך שש שנים, חלקם אגב גם בהפקות טלוויזיוניות וחלקם בסרטים אמריקאיים.
מאז תחילת שנות ה-2000 ממשיך דפרדייה להופיע בקצב מסחרר בהפקות שונות, בתפקידים מגוונים, תפקידים ראשיים ובתפקידי מישנה, בסרטים צרפתייים ובסרטים אמריקאיים, הוא אומנם זוכה עדיין לפופולריות אדירה בצרפת שם הוא נחשב לאליל, אך השנים עברו, ושחקנים אחרים ירשו את מקומו, ולמרות שהוא מופיע כל שנה ביותר מ- 4 סרטים, הוא כבר אינו זוכה להערכה גדולה כבעבר. מאז תחילת שנות ה- 2000 כיכב דפרדייה ביותר מ- 70 סרטים שונים, בהם בולטים תפקידיו בסרטים "ואטל"(2000) בו כיכב לצד אומה טורמן ו- טים רות', "לצאת מהארון"(2001) להיט קומי ענק של הבמאי/תסריטאי פרנסיס וובר בו כיכב בתפקיד מישנה קומי אדיר לצד דניאל אוטי ו- תייר לרמירט, "נפוליאון"(2002) מיני סדרה צרפתית בה כיכב באחד התפקידים הראשיים לצד ג'ון מלקוביץ, אנוק איימה ו- איזבלה רוסליני, "אהבת אב"(2002) בו שב לככב לצד בנו גיום, "סתום תפה"(2003) קומדיה היסטרית של הבמאי/תסריטאי פרנסיס וובר בו כיכב לצד ז'אן רנו בו הפגין משחק קומי היסטרי, "נטלי"(2003) דרמה נפלאה בה כיכב גבר בוגדני לצד פאני ארדן ו- עמנואל ביאר, "36 תחנת משטרה"(2004) מותחן צרפתי מרתק בו כיכב לצד דניאל אוטיי ו- "לאהוב את מישו"(2007) דרמה מצויינת בה כיכב לצד נטלי ביי.
במקביל להיותו כוכב קולנוע, בבעלות דפרדייה שתי מסעדות בפריז, הוא בעל כרם יינות מצליח, חברת טקסטיל ברומניה ואף חיפש נפט בקובה. דפרדייה ידוע באהבתו הגדולה באומנות ואף רכש עשרות עבודות אומנות (חלקם אגב גם בישראל). בילדותו היה דפרדייה פרחח וגנב קטן, הוא עסק במכירה של סיגריות, וויסקי ואף נעצר בצעירותו על גניבת רכב. לדפרדייה בן מפורסם, שהיה שחקן קולנוע, בשם גיום דפרדייה, אך זה נפטר בשנת 2008 כתוצאה מסיבוך דלקת ריאות. דפרדייה הודיע לא פעם שהוא פורש ממשחק אך עדיין לא מימש את איומיו. ביתו של דפרדייה גם היא שחקנית בשם ג'ולי דפרדייה.
לטעמי מדובר בגדול שחקני האופי של צרפת. דפרדייה הוא שחקן אופי אדיר, היודע לגלם באופן מעורר הערצה דמויות דרמטיות, נוגעות ללב, קומיות, גדולות מהחיים, רומנטיות וקשוחות ובכל דמות הוא מפגין כישרון רב, משחק מתפרץ ורב עוצמה, אנרגיות אדירות, כריזמה כובשת ומשחק אדיר הן באפוסים היסטורים, הן בדרמות נוקבות, הן בקומדיות והן במותחנים. כדוגמת דה נירו למשל מאז אמצע שנות ה- 90 הוא מתקשה למצוא תפקידים גדולים התואמים את מידותיו ולרוב הוא מופיע בסרטים שיגרתיים או בתפקידים פשוטים שאינם דורשים ממנו מאמץ, אך אפילו בסרט הגרוע ביותר ניתן למצוא את משחקו משכנע ומרתק. דפרדייה הוא שחקן שרק המבט שלו ורק ההסתכלות עליו מרתקת את הצופה. הוא הופיע בכמה מהסרטים הגדולים בצרפת בהם "וינסנט, פרסואה פול והאחרים", "הפרחחים" "הכינו את הממחטות", "המטרו האחרון", "הדוד מאמריקה", "שובו של מרטין גרי", "השוטר והפרוצה", "ז'אן דה פלורט", "סירנו דה ברז'רק", "כל הבקרים שבעולם" ואחרים ובלט בסרטיהם של באמת מיטב במאיה של צרפת בהם פרנסואה טריפו, אלן רנה, פרנסיס וובר, אלן קורנו, קלוד ברי, מוריס פיאלה, מרקו פררי, בארבט שרודר, קלוד סוטה, ברטראן בלייה ואחרים, הוא כיכב לצד מיטב כוכבי הבד של צרפת בהם אלן דלון, ז'אן פול בלמונדו, איב מונטאן, דניאל אוטיי, ז'אן גאבן, תייר לרמירט, קתרין דנב, איזבלי אדג'אני, איזבל הופר, מיו מיו, מישל סרו, מישל פיקולי, ז'אן רנו, סופי מרסו, פאני ארדן, עמנואל ביאר ואחרים, והוא היה מועמד לפרס האוסקר הצרפתי (סזאר) 15 פעמים וזכה בפרס פעמיים על הופעותיו המעולות בסרטים "המטרו האחרון" ו- "סירנו דה ברז'רק". עד כה הופיע דפרדייה מאז שנת 1967 ביותר מ- 175 סרטים בקולנוע ובטלוויזיה. דפרדייה זכה בפרס גלובוס הזהב על משחקו הנפלא בסרט "גרין קארד"(90).
מבין הסרטים הרבים בהם כיכב דפרדייה ניתן למצוא את הסרטים הבאים: שני גברים בעיר (73), פרשת סטבנסקי (74), הפרחחים (74), וינסנט, פרסואה פול והאחרים (74), מאהבת מסתורית (76), בארוקו (76), 1900 (76), חלום של קוף (77), הכינו את הממחטות (78), מזנון קר (79), המטרו האחרון (80), לולו (80), הדוד מאמריקה (80), האשה ממול (81), חברים בלי מזל (82), שובו של מרטין גרי (83), ירח בביבים (83), דנטון (83), השוטר והפרוצה (85), ז'אן דה פלורט (86), קאמי קלודל (88), יפה מידי בשבילך (89), סירנו דה ברז'רק (90), גרין קארד (90), אורנוס (90), תסלח לי שאני חיה (91), כל הבקרים שבעולם (91), מאהב אחד יותר מידי (91) הגרסה הצרפתית, 1492 מעבר לאופק (92), ז'רמינל (94), שובו של קולונל שאבר (94), מאהב אחד יותר מידי (94) הגרסה האמריקאית, תקוות מחודשות (96), בוגוס (96), הרוזן ממונטה כריסטו (98), הגשר (2000) שחקן ובמאי, ואטל (2000), עלובי החיים (2000) מיני סדרת טלוויזיה, לצאת מהארון (2001), התשוקות של דינה (2002), שיקגו סיטי (2002), נקמתה של בלאנש (2002), עימות עם העבר (2002), נפוליאון (2002) מיני סדרת טלוויזיה, אהבת אב (2002), עיר רפאים (2002), סתום ת'פה (2003), נסיעה טובה (2003), ברית השתיקה (2003), נטלי (2003), 36 תחנת משטרה (2004), טנג'ו (2004), אהבה בצרפת החדשה (2004), לאהוב את מישו (2007), אדית פיאף החיים בוורוד (2007), שלום ולהתראות (2008), אסטריקס במשחקים האולימפיים (2008), בבילון (2008), אויב הציבור מספר 1 (2008), יהלום 13 (2009), קוקו (2009).
|
