ביי ביי עבר

לצפייה במסך מלא

ביי ביי עבר

‎4

ספורט וכושר

5 תגובות יום שני, 4/1/10, 16:01

עם ג'וגינג יש לי מערכת יחסים ארוכת שנים. ככזו, אני מצויידת כהלכה בנעלי ריצה, שעון דופק, חולצות דרי פיט(בעיקר ממרוצים בהם השתתפתי) . יודעת מה קורה בגוף בכל שלב של הריצה ומתי. מכירה טכניקות אימונים שונות, עקרונות התזונה לפני ואחרי, חשיבות של אימונים אנאירובים ובאיזו עצימות כך שיועילו לריצה ולא יגרעו לי ממנה.

יודעת מהם הגבולות שלי. איזה שטח ריצה הכי נכון לי והיכן לא ימצאו אותי רצה. מכירה את הדרייב הפנימי שלי,זה שמוציא אותי לריצה בכל פעם. מודעת לסכנות שבאימון יתר ומתנהלת עד כמה שאני יכולה בהתאם.

אני גם מאוד קשובה לגוף שלי. ישנם ימים בהם אני מתחילה ריצה כשכולי ערנית, תוססת, עם חיוך ושיר בלב...ואחרי 15 דקות, הגוף מפסיק לשתף פעולה. מכירה את זה וסלחנית כלפי עצמי. לרוב, יום יומיים אח"כ, תגיע ריצה פצצה. לפעמים יש תקופה שבה אני בקושי מזיזה את התחת. וזה בסדר. עדיף עקביות, אבל נו... יאללה.. העיקר ההתמדה. בגדול.

אחרי הרבה שנים של ריצה, היא הופכת להיות קצת צפויה. אני יודעת מה ארגיש כל דקה, איך יראה המסלול עוד מעט, איפה אקבל סינוור מהשמש, כמה זמן יקח לי לסיים מסלול מסויים, מתי תתחיל לכאוב ברך שמאל ולוקחת בערבון מוגבל אנרגיה עודפת שמשלה אותי לחשוב שיש לי כוחות לרוץ עוד שעה לפחות, כי היא יכולה להתנדף בדיוק בעוד 10 שניות. לכן, כדי לשבור שגרה, מחפשים מפעם לפעם איזה אתגר שובב. לרוב, האתגרים מתרכזים בסטנדרט: אולי אעשה אינטרוואלים היום, או ריצת צח"מ, אולי פארטלק, עצירה באמצע לתרגילי כח והקפצת דופק, אולי ריצת טמפו בדופק בינוני למשך שעתיים.. תלוי מה בא לי היום.

מכיוון שאני למודת נסיון עם הגוף שלי במהלך ריצה, אני נאחזת בנסיון שלי כדי לשקול את צעדי תוך כדי הריצה. כשאני בונה על ריצה ארוכה למשל, חיסכון אנרגטי חיוני לי בחלקה הראשון של הריצה. אחרת, יהיה קשה בהמשך. כשקשה, מפסיק הכיף, הדרייב נגוז והריצה פשוט מתקצרת.

באחת הריצות האחרונות קרה משהו: אחרי חצי שעה בערך, בעודי במצב חיסכון אנרגטי (דהיינו ריצה בדופק 75%), שמתי לב שהגוף דוקא מאותת לכיוון של הגברת מהירות. עלתה בי מחשבה. מה יקרה אם אשחרר את נסיון העבר, זה ששם אותי על חיסכון אנרגטי לטובת עתיד...מה יקרה אם פשוט אתן לגוף להגביר מהירות עכשיו. הסתקרנתי והגברתי מהירות. החלטתי לא להציץ בשעון הדופק תוך כדי ורק לרוץ בלי ביקורת, בלי לתכנן, בלי לשקלל את העבר לתוך החוויה של עכשיו. וואלה, הריצה היתה נפלאה...חצי שעה נוספת שברובה רצתי מהר מהרגיל. מידי פעם הבחנתי שהיתה האטה לצורך חידוש מלאי אנרגטי, אבל בטבעיות שלו, הגוף הרים קצב שוב מבלי שנעשתה החלטה שכלתנית. סיימתי את המסלול שתכננתי מראש, בפחות זמן משבד"כ לוקח לי לגמוע אותו. סיימתי מותשת אך משום מה זה התאים לגוף שלי באותו יום.

לא היתה התכווננות למטרה כמו קיצור זמן ריצה למרחק ספציפי או עבודה על צריכת חמצן מקסימאלית. כלום. פשוט, רציתי לראות מה יקרה לריצה כשאתנער מתפיסות העבר עתירות הניסיון שלי. יצא שבסופו של דבר הריצה היתה אחת האיכותיות שהיו לי אי פעם. הגוף הוביל הכל! הראש היה עסוק בעניניו ושום מחשבה שקשורה לריצה לא חלפה בו.

לא יכולתי שלא להתעכב על מה שלמדתי מהריצה הספציפית הזו - שחרור העבר. אנחנו צוברים נסיון דרך חוויות. לומדים את תגובותינו למציאות ומשרישים בתודעה שלנו תפיסות והגדרות עצמיות. הקטע המעניין הוא, שכל תפיסה כזו, כל אמונה, שייכת לעבר כי כל תגובה שהיתה, נולדה בעבר והתרחשה בזמן עבר. מאידך, עכשיו הוא עכשיו...יש מצב שאינדוקציות שעשינו בעבר, ברגע זה כבר לא רלוונטיות. יש מצב שנכנס משתנה חדש שלא היה פעם במשוואה והוא טרף את הקלפים.

אני לא מבטלת את העבר. בזכותו אנחנו שורדים יותר טוב כנראה. רק שנראה לי שצריך לשים את קבעונות העבר בפרופורציות. מה שהיה רלוונטי פעם, לא תמיד משרת אותנו היום.

להווה יש את התבונה שלו. למה לסרס אותו?

דרג את התוכן: