"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
שדה שאיני חורשת - על משחקי כוח והון תרבותי ולמה קשה לסבול אנשים כמוני.
כשנה אחרי שהמנהל החדש נכנס לתפקידו הוא זימן אותי אליו ואמר לי שהוא לא מכיר אותי מספיק וזו בעיה. "להתחנף (או שאולי הייתה זו מלה יותר מעודנת) אליי זה חלק מהמשחק" אמר. היום קראתי מעט מכתבי הסוציולוג פייר בורדיה. אחד המושגים שהוא משתמש בהם הוא שדה חברתי. בשדה הכוונה לתחום חברתי עם כללים משלו, למשל תחום האמנות, תחום האקדמיה וכו'. כל שדה מאופיין בחלוקה לכאלו שדומיננטים יותר וכאלו שפחות. בתוך השדה קיימת דינמיקה של מאבק גלוי או סמוי בין אלו לאלו. אלו שיש להם מעמד גבוה יותר מעוניינים לשמר את השדה כמות שהוא ואלו שיש להם מעמד נמוך יותר מעוניינים בשינוי. ואולם, על דבר אחד כל השייכים לשדה מסכימים: על הלגיטימיות של השדה ועל חשיבותו. לדוגמה ייתכנו יריבויות בין אסכולות אמנות שונות או בין אמנים שונים בתוך האסכולה אבל לכל מי שמשחק בשדה האמנות משותפת האמונה שיש ערך לאמנות ושיש אמנות שהיא פחות טובה ויותר טובה. למעשה, השתתפות במשחקי הכוח הפנימיים לשדה היא תנאי לחברות בו. בשדה האקדמיה גם כן יש משחקים של כוח: מי קובע את העמדה המדוברת יותר, מי מקבל תפקיד חשוב יותר, מי נערץ יותר, מי מפרסם יותר, מי משתתף ביותר כנסים ועוד. מותר לריב, מותר לחרחר ריב, מותר לחתור תחת בעלי המעמד, אבל מה שאסור זה לא לשחק את המשחק. אסור לערער על חשיבותו של המשחק. ובדיוק את זה לא הבנתי כנראה. זה שאני עושה את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה: שאני משקיעה בהכנת השיעורים, שאני באה בזמן, שהסטודנטים שלי לומדים משהו, זה לא מספיק. המנהל מצפה ממני להשתתף במשחק הכוחות. הסירוב שלי להשתתף במשחק הזה מאיים עליו יותר מאשר מאימים עליו כל אלו שהוא יודע שחותרים תחתיו. כשסיימתי את הדוקטורט חשבתי שאקבל ממנו ברכה אבל הוא קיבל אותי בפנים חמוצות ובקושי לחץ לי יד. בזמנו חשבתי שהוא מקנא, אבל לאחרונה הבנתי שהוא לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שמישהי מחזיקה בתואר כל כך נחשק ולא רוצה לנצל את זה לחיזוק מעמדה. שוב סירבתי סירוב אסור לשחק במשחק. קולגה שלי, שהתפקיד שלה במשחק הוא ללחוש לאנשים את כל הדברים הרעים שמישהו אמר עליהם, אמרה לי שהוא אמר שהדוקטורט שלי לא מועיל כלום לאיש. ניסיתי בזמנו להבין לאיזה תועלת הוא מתכוון, הרי רוב הדוקטורטים שאני מכירה מתגלגלים בספרייה בלי שאיש מסתכל עליהם. רק לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי הוא התכוון לתועלת למעמדי. הדוקטורט שלי לא מועיל לאיש כי אני לא משכילה לנצל אותו לצרכי קידומי. כלומר, מה שאינו מועיל אינו קשור לתוכן הדוקטורט (שאני לא חושבת שהוא הציץ בו) אלא לכך שאיני משכילה לנצל את התואר להשגת מעמד. אני מחזיקה בהון תרבותי (עוד מושג של בורדייה) לא מבוטל, חלקו הון תרבותי מופנם כגון ידע בתחומים מסוימים (פילוסופיה, ארכיטקטורה), יכולת למידה, יכולת הבנה, יכולת התבטאות, וחלקו הון תרבותי ממסדי, קריא, תארים אקדמיים. כיוון שאני לא מנצלת את ההון הזה לצורך קידום מעמדי באקדמיה אני נתפסת כנראה ככופרת בעיקר. הדבר דומה למי שהגיע לידיו הון כלכלי עצום אבל הוא ממשיך לגור בדירת שני חדרים ונוהג בפונטו מאובקת וכל זה לא מסיבות אידאולוגיות, אלא סתם כי לא בא לו להתעסק עם קניית בית ומכונית. רוב האנשים, אומר בורדייה, לא יהרסו כליל את השדה אליו התקבלו כיוון שעצם הקבלה לתוך השדה כרוכה כמעט תמיד בכל כך הרבה מאמץ עד שלא נראה הגיוני לוותר על ההשתייכות אשר עלתה בעמל כה רב. והנה אני, התאמצתי כל כך הרבה כדי להשיג את ההון התרבותי הקושר אותי לשדה האקדמיה, ועכשיו אני מעיזה לוותר על המשחק (לא לפרסם, לא להשתתף בכנסים, לא להפוך ל"מישהי" ידועה) ואת זה אנשים לא יכולים לסבול. אני אפילו מצדיקה אותם. חוסר ההתלהבות שאני מפגינה למשחק שכל כך חשוב להם אינו יכול אלא להתפרש כציניות בוטה מחד גיסא או כניוון מאידך גיסא. עם שתי הפרשנויות אני יכולה להזדהות. העמדה שלי כשחקנית ספסל שבכלל לא רוצה להיכנס למגרש עלולה לאיים על השחקנים האחרים בשתי רמות. ברמה הראשונית והפשוטה יותר אני עלולה לגרום להם לפרנויה: הם עלולים לחשוב שהעמדה האדישה שלי כלפי המעמד והקידום אינה אלא הסוואה של איזושהי פעילות חתרנית נסתרת (ולכן מפחידה עוד יותר מהפעילויות החתרניות הגלויות). ברמה היותר עמוקה אי אפשר לסבול את העמדה שלי כי היא מציבה מול אלו שכן משחקים ברצינות מראה שמשקפת אותם באור מגוחך קמעה. |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נראה לי שזה נכון גם למוסדות אחרים. יש אמת בעניין הנשים גברים אבל נשים שהן מספיק כוחניות מתקבלות ברצון.
טוב, בל נשכח שמדובר בשדה הקרב הקרוי "בצלאל", עוד כשלמדתי שם לפני מספר שנים לא מבוטל, יכולתי להיווכח במלחמות הכח והיוקרה בין המרצים. תמיד מפליא אותי מחדש לפגוש , גבר , אמן שמסוגל לפרגן. זה נשמע אולי קצת לא פוליטיקלי קורקט, אבל יש איזה פטרנליזם חזק מאד כשמדובר ביחסי גברים נשים באומנות. נראה לי, שיש לזה קשר, גם למנהל (המחלקה?) שלך.
אנשים תמיד פוחדים ממי שלא משתתף במשחק. הם קוראים לזה, התנשאות, או תככנות, או קנאה, מה שהם לא קולטים שבעצם המשחק שלהם מכיל בתוכו את כל התכונות שציינתי.
אולי, רק שאין לי הרבה עניין בהערצתם או בקנאתם (או שאולי כן, לא יודעת).
לפי הניתוח של בורדייה זוהי דרך העולם. אני לא בטוחה שאני מזועזעת מהם הם סתם לא לטעמי. וכן, הם נמצאים בכל תחום ותחום.
ואולי בהחבא באיזו פינה
הם מעריצים אותך ובליבם יש מעט קנאה
על היותך שלמה עם דרכך ונוהגת על פי צו ליבך!
המשחקים האלה ממש
מזעזעים ולצערנו נמצאים
כמעט בכל תחום ותחום.
תודה, פנינה. גם לי יש לרוב תחושה שבסוף הכל יסתדר. פעם גם אני רציתי לנצח לפעמים אבל כמו שאת אומרת ההומור (או אפילו אירוניה) מגכחים את הרצון הזה.
זה אחד מהפוסטים היותר טובים
שכתבת ואני מאוד אוהבת את הרעיון
כולל את עעמדתך ,ענת.
אני בהחלט יכולה לראות את האנלוגיה בכל
תחומי החיים שאנימכירה.
ובהיותי כמך,אדם שאינו משנה סדרים
אבל לא מהססת להביע עמדתי,
קרו לי מיקרים שרק בגלל זה, זכיתי
בקידום רעיונותי מבלי שטרחתי הרבה[מלבד אמירתם,אולי באופן משכנע]
אך מעולם לא עשיתי מאמצים להצליח
באופן שאת מתארת,כמו לעשות הכל כדי לשנות
האופציה ההפוכה מבעלי המעמד שלא רוצים בשינוי.
יחד עם זאת ,עודדתי אנשים שרצו לשנות
גם אם זה עלול לפגוע בי,מכיון שאני מאמינה בתאוריה שלי
שהיא זרימה טבעית של אירועים ודיעות שבסוף
באיזה אורח אולי פאטליסטי,או גורלי,קורים שינויים ודברים "זזים".
אצלי זה נובע,אני מזהה,כשנאה להתחרות
למרות שבתוכי תוכי אני רוצה לנצח, אבל השלמתי עם העובדה שלא מספיק.
תמיד, בגלל איזו יכולת שלי לקחת את עצמי קצת בהומור,אני מסוגלת
לשאול את עצמי:מהאת לוקחת את זה כל כך ברצינות? ומייד הכל נראה
חסר משמעות.מה שכן העיקר אצלי,לשמור על האינטגרטי של מה שאני עושה.
השאר ,נראה בעיני לעיתים מצחיק אם לא פתטי כמו "מרוץ העכברים" בלבירינת.
אני לא יודעת כמה ראייה מפוכחת יש לי, אבל בדרך כלל אני לא נוטה לחרדות מהסוג הזה - מה שיהיה יהיה (זה גם חלק מהסירוב לקחת חלק במשחק). אני לא חושבת שיש כאן בכלל עמדה פילוסופית. אני סתם לא טובה במשחקים האלו והם לא מצליחים להלהיב אותי.
את ההערה על פרופ' שטייניץ לא הבנתי (אני כנראה לא מעורה מספיק בפוליטיקה - גם זה משחק שמשעמם אותי).
נרגעתי. אני מניח שבכל זאת יש לך ראיית מפוכחת לגבי רמת הבטחון התעסוקתי שלך, ואם יהיה צורך לשמור עליו כבר תדעי מה לעשות.
אני מזדהה עם עמדתך הפילוסופית אבל הפילוסוף שהוא שר האוצר כרגע (או זה שמחזיק ברצועה שלו), היה רוצה לסגור את כל הסקטור הציבורי אם היה יכול.
נשמע לי ניתוח הגיוני. באשר למשחק, לא נראה לי שהוא קבוצתי כמו שכדורגל הוא קבוצתי. זוהי תחרות אישית אבל כללי המשחק הם משותפים.
לא נראה לי שהעניינים בוערים כרגע. כתבתי את הפוסט בגלל הקריאה בבורדיה ולא בגלל שכרגע יש איזשהו משבר צפוי באופק.
אני ממש צריכה שעורי תיאטרון כנראה. מישהו כבר הציע לי את זה פעם בפורום הזה.
נולדתי לתוך הספק. ובעיקר ספק בקדושה מכל סוג שהוא. לצחוק אני בעיקר צוחקת על עצמי (יש לי עוזרים שמסייעים לי לצחוק על עצמי, והמזל הוא שהם הרבה יותר מצחיקים ממני).
אני לא יכולה להגיד שאני נהנית אבל זה נראה לי עדיף על הכניסה למשחק. למרות שאני לא משחקת את המשחק לא תמיד נעים להיות במקום שלא סובלים אותי (או שיש לי חששות שלא סובלים אותי), ובעיקר חשוב לי להבין למה אני כל כך מפריעה לאותם עמיתים ולכן ההרהורים האלו.
כבוד הוא לי להיות בחברתה של אחותך. ואת לכי לישון. גם אני לא מבינה כלום כשאני עייפה.
תודה. את מביכה אותי קמעה אבל זה בסדר, לא יזיק לי קצת אודם בלחיים.
אני מציעה לך לחשוב איך את נכנסת בכל זאת למשחק, בתנאים שלך וככה, אחרת את פשוט תודחי. ושנתינו יודעות שהממסד לעולם מנצח. סרפיקו יש רק בקולנוע ואולי לא, אבל יש ממנו אקסמפלרים בודדים.
אני קרועה כשאני קוראת את מה שאת כותבת. הדם עולה לי לראש ובא לי להוריד פטיש ולאבק את האיוולת. אבל במוסד גדול אם לא כולם נוהים אחרי המנהיג זה סמן שהם והוא לא בסדר. הם מובכנים לוותר על הטוב ביותר ובלבד שהמצב ישאר בלי תזוזות.
תמיד אמרתי שכל הסטודנטים צריכים ללמד תיאטרון באוניברסיטה. גם אלה שלא יודעים לשחק בדרך הטבע, ידעו דרך האימון.
בהצלחה
ועוד הרהור- אולי הבוס התכוון לזה שאת לא מועילה ליוקרת המחלקה ברוגע שלך (ובעקיפין- לו)?
(יש בכלל משחק קבוצתי באקדמיה?)
משום מה הזכרת לי את "שם הורד", שם (אם אני זוכרת נכון) אב המנזר מרעיל את מי שמעז לקרוא בספר של אריסטו, שמדבר בשבח הצחוק. הצחוק, לטענו, מצמיח את הספק.
האם (דוקטורה יקרה...) את מעזה להטיל ספק בקדושת הממסד האקדמי ?!
אם את שלמה עם עצמך ונהנית ממה שאת עושה
מה חשוב לך מה חושבים עליך העמיתים(בכוונה לא כתבתי חברים)
אחותי החכמה מצטטת אותך.
לא כל כך הבנתי את הענין.
רק הבנתי ששתיכן נשים חכמות.
תודה ענת.
אולי מחר אהיה פחות עיפה.
אנסה לקרוא ולהבין.
רק תדעי דבר אחד
זו לא את זאת אני.
דוקטורה יקרה
את מקסימה
אותי
ואני אוהבת את צורת חשיבתך והתנהלותך.
הרמה השניה
היא המאיימת עליהם
זו שמציגה אותם פטתים 'קמעא'....למולך.
את נשמה
וזו לא קלישאה.
כן, ברור, זה מתאים לכל שדה והשדה הוירטואלי כאן לא שונה. ולכן, גם כאן קשה לסבול אנשים כמוני (כמונו - את אמרת).
ברמה היותר עמוקה אי אפשר לסבול את העמדה שלי
כי היא מציבה מול אלו שכן משחקים ברצינות
מראה שמשקפת אותם באור מגוחך קמעה.
וזה, לטעמי, מתאים להרבה מאד תחומים, מהחיים,
אלו שבאקדמיה ואלו שבעבודה ואלו שבין אנשים בכלל
ואפילו אלו שמצויים כאן , בין הורטואליים.
(אני דווקא מוצאת עצמי יותר קרובה לצד שלך)