כשנה אחרי שהמנהל החדש נכנס לתפקידו הוא זימן אותי אליו ואמר לי שהוא לא מכיר אותי מספיק וזו בעיה. "להתחנף (או שאולי הייתה זו מלה יותר מעודנת) אליי זה חלק מהמשחק" אמר. היום קראתי מעט מכתבי הסוציולוג פייר בורדיה. אחד המושגים שהוא משתמש בהם הוא שדה חברתי. בשדה הכוונה לתחום חברתי עם כללים משלו, למשל תחום האמנות, תחום האקדמיה וכו'. כל שדה מאופיין בחלוקה לכאלו שדומיננטים יותר וכאלו שפחות. בתוך השדה קיימת דינמיקה של מאבק גלוי או סמוי בין אלו לאלו. אלו שיש להם מעמד גבוה יותר מעוניינים לשמר את השדה כמות שהוא ואלו שיש להם מעמד נמוך יותר מעוניינים בשינוי. ואולם, על דבר אחד כל השייכים לשדה מסכימים: על הלגיטימיות של השדה ועל חשיבותו. לדוגמה ייתכנו יריבויות בין אסכולות אמנות שונות או בין אמנים שונים בתוך האסכולה אבל לכל מי שמשחק בשדה האמנות משותפת האמונה שיש ערך לאמנות ושיש אמנות שהיא פחות טובה ויותר טובה. למעשה, השתתפות במשחקי הכוח הפנימיים לשדה היא תנאי לחברות בו. בשדה האקדמיה גם כן יש משחקים של כוח: מי קובע את העמדה המדוברת יותר, מי מקבל תפקיד חשוב יותר, מי נערץ יותר, מי מפרסם יותר, מי משתתף ביותר כנסים ועוד. מותר לריב, מותר לחרחר ריב, מותר לחתור תחת בעלי המעמד, אבל מה שאסור זה לא לשחק את המשחק. אסור לערער על חשיבותו של המשחק. ובדיוק את זה לא הבנתי כנראה. זה שאני עושה את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה: שאני משקיעה בהכנת השיעורים, שאני באה בזמן, שהסטודנטים שלי לומדים משהו, זה לא מספיק. המנהל מצפה ממני להשתתף במשחק הכוחות. הסירוב שלי להשתתף במשחק הזה מאיים עליו יותר מאשר מאימים עליו כל אלו שהוא יודע שחותרים תחתיו. כשסיימתי את הדוקטורט חשבתי שאקבל ממנו ברכה אבל הוא קיבל אותי בפנים חמוצות ובקושי לחץ לי יד. בזמנו חשבתי שהוא מקנא, אבל לאחרונה הבנתי שהוא לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שמישהי מחזיקה בתואר כל כך נחשק ולא רוצה לנצל את זה לחיזוק מעמדה. שוב סירבתי סירוב אסור לשחק במשחק. קולגה שלי, שהתפקיד שלה במשחק הוא ללחוש לאנשים את כל הדברים הרעים שמישהו אמר עליהם, אמרה לי שהוא אמר שהדוקטורט שלי לא מועיל כלום לאיש. ניסיתי בזמנו להבין לאיזה תועלת הוא מתכוון, הרי רוב הדוקטורטים שאני מכירה מתגלגלים בספרייה בלי שאיש מסתכל עליהם. רק לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי הוא התכוון לתועלת למעמדי. הדוקטורט שלי לא מועיל לאיש כי אני לא משכילה לנצל אותו לצרכי קידומי. כלומר, מה שאינו מועיל אינו קשור לתוכן הדוקטורט (שאני לא חושבת שהוא הציץ בו) אלא לכך שאיני משכילה לנצל את התואר להשגת מעמד. אני מחזיקה בהון תרבותי (עוד מושג של בורדייה) לא מבוטל, חלקו הון תרבותי מופנם כגון ידע בתחומים מסוימים (פילוסופיה, ארכיטקטורה), יכולת למידה, יכולת הבנה, יכולת התבטאות, וחלקו הון תרבותי ממסדי, קריא, תארים אקדמיים. כיוון שאני לא מנצלת את ההון הזה לצורך קידום מעמדי באקדמיה אני נתפסת כנראה ככופרת בעיקר. הדבר דומה למי שהגיע לידיו הון כלכלי עצום אבל הוא ממשיך לגור בדירת שני חדרים ונוהג בפונטו מאובקת וכל זה לא מסיבות אידאולוגיות, אלא סתם כי לא בא לו להתעסק עם קניית בית ומכונית. רוב האנשים, אומר בורדייה, לא יהרסו כליל את השדה אליו התקבלו כיוון שעצם הקבלה לתוך השדה כרוכה כמעט תמיד בכל כך הרבה מאמץ עד שלא נראה הגיוני לוותר על ההשתייכות אשר עלתה בעמל כה רב. והנה אני, התאמצתי כל כך הרבה כדי להשיג את ההון התרבותי הקושר אותי לשדה האקדמיה, ועכשיו אני מעיזה לוותר על המשחק (לא לפרסם, לא להשתתף בכנסים, לא להפוך ל"מישהי" ידועה) ואת זה אנשים לא יכולים לסבול. אני אפילו מצדיקה אותם. חוסר ההתלהבות שאני מפגינה למשחק שכל כך חשוב להם אינו יכול אלא להתפרש כציניות בוטה מחד גיסא או כניוון מאידך גיסא. עם שתי הפרשנויות אני יכולה להזדהות. העמדה שלי כשחקנית ספסל שבכלל לא רוצה להיכנס למגרש עלולה לאיים על השחקנים האחרים בשתי רמות. ברמה הראשונית והפשוטה יותר אני עלולה לגרום להם לפרנויה: הם עלולים לחשוב שהעמדה האדישה שלי כלפי המעמד והקידום אינה אלא הסוואה של איזושהי פעילות חתרנית נסתרת (ולכן מפחידה עוד יותר מהפעילויות החתרניות הגלויות). ברמה היותר עמוקה אי אפשר לסבול את העמדה שלי כי היא מציבה מול אלו שכן משחקים ברצינות מראה שמשקפת אותם באור מגוחך קמעה. |