עם שוך  חגיגות השנה האזרחית(וכי למה אזרחית,כלום  השנה העברית הינה צבאית?) קיטעתי רגלי אל בית הקווה ה"ספ-סף". אל הפגישה המרתקת והמבטיחה עם האדון הנכבד מר דוד בן גוריון המפיק בפועל של החזון של ב.ז. הרצל.

אך אבוי, מר גוריון היקר  אמנם נכנס ככהרגלו אחוז תזזית, אבל בטרם התיישב והוציא מילה כבר התנצל ואץ להתפנות בבית הכסא. עברה דקה,חלפו דקתיים,משבושש לחזור הלכתי לבדוק בשלומו.

המשך הראיון נעשה במלתחה עת מר אדון בן גוריון מעבר לדלת גוחן מעל האסלה ומקיא תכולת קיבתו אל בור הספיגה ולי לא נותר לספוג  את הקולות והריחות(תודה לאל שנחסכו ממני  המראות).

 בין יציאה להקאה הספיק לפרוש לי את תובנותיו שכרגיל היו משוננות ומחודדות ונטולות כל פניות.. כמובן שהכול בדיבור קצר ופסקני.." ראה נא לאן הגענו ,עד לאן הידרדרנו..  

פעם העיקר היה לעבוד לעמול, להשכים עם עליית החמה ולעלות למיטה  בשקיעתה ,גם אנחנו הפקידים היינו לתורנות החליבה ,שמירה ושאר תפקידי מילוים מתנדבים...כולם ערבים וכולם נותנים יד ותורמים..

 והנה היום כל דרעק צר אחר פיסת מציאות או בשפתם הם ריאליטי בעבור נזיד של 17 ורבע דקות תהילה.. כל שמנדריק נהיה אסטרטג , מתכנן וחותר ומוציא לפועל מהלכים שכל מטרתם ותכליתם  להדיח את היריב במסגרת שעשועון בידור זול ואינפנטילי...

 שמה הגיעו ימות המשיח או שמה מתחרים הם על הזכות להיות חמורו של משיח...כלום אין לנו מטלות ומשימות לאומיות חשובות באמת? הייתכן כי נסתרים מהעין  הדברים החשובים באמת ?

ועכשיו תסלח לי רבבות סליחות  אדוני הנאור, בזריזות לביתי עליי לסור

וכך הותיר אותי הזקן כהרגלו,לנקות את הסירחון שהותיר מאחוריו ומלפניו (תרתי משמע).