היא מספיקה לחזור מהעבודה, אבל אין לה זמן להכין קפה. צריך לאסוף אותו מהחוג, אחותו כבר גדולה מספיק כדי לחזור לבד מהחברה. היא מקללת בפקקים, מגיעה הביתה מאוחר משחשבה. הילד רעב. גם אחותו, שמתעצבנת בפעם המיליון על זה שאותו אוספים כי הוא קטן, והיא צריכה ללכת ברגל. בן הזוג מגיע, עייף, תורו להכין ארוחת ערב. הוא מנסה להתעלם מזה, וכמה משפטים קשים ומרים עפים באוויר. הוא מכין חביתות, ומשאיר לה את הכלים. הילדים לא רוצים להתקלח, לא רוצים לישון, הקטן רוצה עוד סיפור.

שקט. הכלים רחוצים, הילדים במיטות. בן הזוג מתרווח על הספה, רואה טלוויזיה. הוא לא שואל אם יש משהו שהיא רוצה לראות ביחד. היא הולכת לחדר העבודה, ומתיישבת מול המסך. הדלת סגורה, והיא גולשת. ואז המילים יוצאות החוצה, אליה. אשד של מילים עושה את דרכו מתחת לחצאית האדומה, אל בין רגליה, אל תוכה. משפט חמקמק מטפס מעל הירך שלה, מרפרף על המותן, גולש למטה אל בין פלחי הישבן, מלטף את הפתח האחורי. כמה פסקאות מטפסות במעלה הבטן, עוטפות את השדיים, הברות ואותיות גרוניות מלטפות את הצוואר. היא נשענת אחורה, ומרגישה את השרירים מתרפים. היא נרגעת לאט לאט.