אחת הדרכים להציג את המחלוקות בין הקפיטליסטים לסוציאל-דמוקרטים היא באמצעות ההבדל בין עבודה לפי חוזה אישי לבין חוזה עבודה קיבוצי. ברם, הביטוי "חוזה אישי" מתאר את המציאות באופן כוזב ועלול להוליך אותנו שולל, לעבר הכרעות נורמטיוויות קפיטליסטיות. מדוע "חוזה אישי" הוא ביטוי כוזב?

הביטוי חוזה אישי הוא כוזב, שכן אין מדובר בחוזה בין שני אנשים. על פי רוב הכוונה לחוזה בין תאגיד מאורגן - המייצג אנשים רבים - לבין עובד חלש. הכזב של הביטוי "חוזה אישי" יוצר אשליה, שכביכול מדובר בחוזה בין שני אנשים, קרי בין אנשים שהם שווים לפחות מבחינה קטיגוריאלית. ברם, בפועל אין מדובר ביחסים שוויוניים, אלא ביחסים בין אדם בלתי מאורגן לבין קבוצת בני אדם המאוגדים בתאגיד. ולכן, גם אין ביניהם כוח מיקוח שווה.

מה שתורם לאשליה של הביטוי היא העובדה שבעבר ייצג חוזה אישי בעיקר את דרך ההתקשרות של עובדים בכירים, שיצאו מכלל העבודה המאורגנת. ולכן, גם עובדים זוטרים שאפו להשיג חוזה אישי דומה.

בנוסף, הביטוי חוזה אישי הוא שקרי, מכיוון שהתאגיד נושא באחריות מוגבלת למדי לגבי האדם. משמע, מי שחותם על החוזה מטעם התאגיד, או אפילו העומד בראשו, אינם חייבים כלפי החותם. החברה היא שחבה. ואם החברה תפשוט את הרגל כך שלא יהיה לה כסף לשלם לעובדים, לפי דיני הקדימה בפשיטת רגל - העובדים לא יוכלו להיפרע מהאיש שחתם עמם על החוזה. זהו, למשל, המצב בעיריות, שאינן משלמות לעובדים. הביטוי חוזה אישי מטשטש את עיקרון האחריות המוגבלת, שפוטר את חותם החוזה ממחויבות אישית.

הביטוי חוזה אישי עלול להיות קוסם, ולכן להוליך אותנו להכרעות נורמטיוויות קפיטליסטיות. זאת מכיוון שהביטוי חוזה אישי מצייר לנו תמונה של יחסים, המאופיינים באינטימיות, בשוויוניות, בקשר אנושי ובאינדיווידואליות. התמונה הזו היא, כמובן, מעוותת.

הפרקטיקה של טביעת מושגים שקריים לתיאור המציאות היא עוגת חוקם של "אנשי השוק החופשי". למעשה, גם הביטוי "שוק חופשי" הוא שקרי. רובם המכריע של אנשי השוק החופשי, המצדדים באי התערבות המדינה או בהשפעת ה"יד נעלמה", הרי רוצים שהמדינה תתערב בכך שתאכוף את אותם חוזים ותשלח את ידה הארוכה והבלתי נעלמת כדי להגן על הקניין שלהם.

פורסם לראשונה בהארץ-דה מרקר:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=910887&contrassID=2&subContrassID=0&sbSubContrassID=0