עכשיו קראתי דברים שכתבתי על האקס שלי אחרי שנפרדנו בפעם הראשונה ושכחתי לגמרי את כל הקסמים שקרו לנו, הסוד עבד והחזרתי אותו אליי ובכלל לא ידעתי מה ייצא מזה.

אני לא מצטערת על מה שהיה בינינו אבל קשה לי לקלוט שאני הייתי בסיטואציות כאלה כואבות וטיפשיות, וכמה תמימה הייתי ואני עדיין, שתמיד נראה לי שהדברים יבואו מהר ובקלות תמיד, ורק אחרי 3 שנים קשות אני יכולה להגיד שלמדתי, שהתבגרתי, שהבנתי באמת מה מגיע לי ומה אני יכולה לבקש לעצמי בחיים האלה ולבחור.

באמת השתניתי.

טוב, ניסיתי להימנע מלכתוב על זה אבל זה כל הזמן חוזר אליי- סבא שלי נפטר ועדיין כל כך עצוב לי. זה עירער לי את כל החיים. אני חושבת על סבתא ועל אבא כל הזמן ולא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות הנוראיות האלה.

אני כל הזמן מבקשת מסבא שישמור עליהם ועל שאר הילדים שלו.

אני באמת אוהבת אותו, אבל אף פעם לא ידעתי כמה אני אוהבת אותו, איזה בנאדם מיוחד הוא היה ויש לי איזושהי הרגשת החמצה ומצד שני אני יודעת שככה זה היה וזה גם לא משנה.

אני רק מקווה שעכשיו הוא יודע ויכול לשמוע כמה אני אוהבת אותו.

זה מוזר איך זה שכשבנאדם בחיים אין מצב להגיד לו את המילים האלה ושהוא כבר לא זה פתאום כל כך קל...