כמובן שהתעשתתי בסוף ולא עשיתי את זה. לו היה זה סרט הוליוודי הרי שהתערוכה הייתה מתקבלת בתשואות וזוכה להצלחה פנומנלית. זה לא קרה. למרות המאמצים הרבים שהושקעו בשיווקה היא חלפה בקול דממה דקה, בדומה לתערוכות יחיד רבות של אמנים צעירים ואלמוניים, המנסים את כוחם לחדור אל המבצר הזה שנקרא "עולם האמנות הישראלי".

העבודות היו מאוד אסתטיות, אך קודרות בנושא ובמסר שלהן, והיוו קתרזיס לתקופה לא פשוטה שעברתי בשנתיים שקדמו לכך. בעת שיצרתי אותן לא העסיקה אותי השאלה אם הן ימכרו היטב או לא. הייתי מודע לכך שהן טעונות מדי מכדי שמישהו ירצה לתלות אותן בסלון (אפילו אמא שלי סירבה בנימוס). כיום לא הייתי מצייר תערוכה נוספת באורח הזה. אולם זוהי המהות של היצירה, שאנו כאמנים משתנים ומתפתחים תדיר, ובתקופה ההיא העבודות הללו "רצו" לצאת.

אוה, זוהי הנקודה שרציתי להגיע אליה. מי שיוצר באמת ובתמים מתוך דחף פנימי עמוק, איננו שם לב לאופנות או לשיקולים מסחריים. הוא הולך עם תחושת הבטן. לפעמים התחושה הזאת מביאה אותו למקומות טובים, ולעיתים היא מביאה אותו אל עברי פי פחת הן מבחינת התוצאה האמנותית והן מבחינת עניינים שנלווים לכך (כגון מצבו הכלכלי. מרבית האמנים במדינת ישראל הם מזי רעב...).

לדעתי, על מנת שלאמן תהיה את האפשרות להתפתח ולהגיע אל המקומות הטובים, על הציבור להיות מעט טולרנטי כלפיו גם בשעה שהוא מפלס את דרכו לשם. פיקאסו, לדוגמה, היה אמן מצליח ממש משחר נעוריו. הרקע והקשרים של אביו בעולם האמנות בוודאי לא הזיקו לו. אך שערו בנפשכם כמה "פיקאסו" אחרים הפסדנו, פשוט משום שתערוכתם הראשונה לא התקבלה היטב והם הרימו ידיים ונעלמו אל תהום השכחה.