לפני שבוע מצאתי את עצמי יושב בחברת כעשרים איש שאת רובם לא פגשתי קודם לכן, אם כי את חלקם הכרתי מכלי התקשורת. את כולנו הזמין ידיד משותף שביקש לבחון יחד איתנו מה ניתן לעשות בכדי להבטיח שינוי מתבקש בכיווני ההתפתחות הנוכחיים של החיים במדינת ישראל.
לפחות במייל שנשלח אליי היתה הגדרה קצת יותר קונקרטית של איפיון המצב הנוכחי והוא השפיע על נכונותי לנסוע לירושלים(!) לשם פגישה זו. אני שלפחות מבחינה אידיאולוגית מוצהרת כולנו באנו מאותו מגזר של החברה בישראל.
הפגישה התחילה בסבב הכרות ואחר כך התבקשו המשתתפים לספר מה הביא אותם להשתתף בה. תוך זמן קצר התבררה השונות הגבוהה בין נקודות המוצא של המשתתפים השונים. בעצם היה להם מכנה משותף אחד – אי הנוחות מהמצב הנוכחי. לגבי מהות אותו "מצב נוכחי" כבר היו בדעות חלוקות.
עצירה מתודית – כשאין זיהוי נכון של נקודת היציאה כל מסע סופו להיכשל. לא לחינם אנחנו טורחים בכל תהליך שינוי להקדיש את עיקר הזמן ליצירת הסכמה על תמונת המצב הנוכחית. בשל כך אנחנו גם משתדלים שלא לעסוק בתהליכים שבהם מנהלי הארגון בטוחים מראש בפתרון כמו למשל "אם רק נפצל אגף מסויים לשניים נפתור את בעיית המכירות". יותר מידי פעמים נתקלנו בכך שהפתרון המתבקש נובע מזיהוי מוטעה לחלוטין, או אפילו רק חלקי, של הבעיה ולכן אנחנו מבקשים לבחון את כל ההיבטים של פעולת הארגון.
זיהוי חלקי יכול שלא ליפול בחומרתו מזיהוי מוטעה לחלוטין. הוא עלול להביא להאדרת הנושא המזוהה כראוי לשינוי ובאותו הזמן להזניח נושאים אחרים. יותר מכך ייתכן והנושא המזוהה הוא רק תולדה של בעיה מקפת הרבה יותר שמחייבת טיפול מערכתי. בקיצור, ככל הזיהוי מדוייק ומקיף יותר כך הסיכוי למצוא את הדרך המתאימה ליצירת השינוי הנדרש.
ובחזרה לקבוצה הנדונה – אפשר להרחיב ולדבר על האופן שבו ניתן להשיג הסכמה בקבוצה וולונטרית וההשקעה הנדרשת לכך. אני מבקש דווקא להתייחס להיעדר ההסכמה. אם אנשים "מודאגים", הבאים מרקע אידיאולוגי דומה, אינם מסכימים מלכתחילה על המצב הנוכחי, איך ניתן לצפות שאנשים מרקע שונה יצאו מאותה נקודת מוצא. ואם נעשה ZOOM OUT מהקבוצה לחברה הישראלית בכלל נוכל להגיד כי הבעיה איננה בהסכמה על דרך הנכונה עבור המדינה. הבעיה היא בחוסר ההסכמה מה מצבנו. |