השעון המעורר צלצל, ודובי, שהיה כבר חצי ער, נשאר שכוב על גבו, מביט בתקרה ומקשיב לשירת הציפורים. הוא התלבט אם להישאר במיטה עוד קצת, או לקום - שתי האפשרויות קסמו לו באותה מידה, והוא חייך לעצמו בהנאה... לבסוף הוא קם ונעמד מול הדלת. שניה לפני שפתח אותה, היסס. הרי עברו מספר חודשים מאז שהוא נרדם, בסוף הסתיו... אין לו כל ביטחון שהעולם סביב יהיה כמו שהיה. למרות זאת הוא פתח את הדלת, וגילה לשמחתו שהכל במקום. אפילו הכיסא המתקפל האהוב עליו, נשאר שעון על מפתן הדלת כמו שהוא השאיר אותו לפני החורף. שנה טובה.
דוד.
(רואים פה וידאו? |