"לו יכולתי הייתי קוסם, מטייל בין ספרי אגדות, הייתי את כל העולם מבשם, ביופיים של רזים וסודות..."
הרבה שנים אני שר את השיר הזה, מוקסם מהלחן, מחוה אלברשטיין והקול שלה ובכלל מהקסם שהשיר הזה מהלך עלי. הרבה שנים אני שר ותמיד המשפט הזה: "לו יכולתי הייתי קוסם" עולה בתוכי מרגש אותי ובעצם חוסם אותי, למה "לו יכולתי", למה לא "אני יכול"?
אתמול בפגישת האימון השבועית שלי, דיברנו בני ואני על נושא מה מפחיד אותי בלעשות? למה אני פועל תמיד בגישוש ובחשש שאני עושה טעות, למה אני צריך להציג שאני לא בטוח, או לא יודע או כאלה. הפחד מהנפילה הוא שתמיד עומד מולי, עדיף ליפול מסנטימטר אחד מאשר מאלף מטר תמיד שמעתי מסביבי. הפחד מליפול, הפחד שאולי אני עושה טעות, אולי, אפילו קטנה, אבל טעות! הכנסתי את עצמי למצב של רוב הסיכוים שלא אצליח, אז למה לנסות, כאב האכזבה הוא גדול, למה לכאוב.
"לו יכולתי היית קוסם, מטייל בין ספרי אגדות..."
תוך כדי חקירה עמוקה של הדברים, בני ואני עוברים על הכל, עבר, הווה, כאבים, תחושות, פחדים, חינוך ועוד כמה שבטח נפלו מהזכרון בדרך למקלדת מאתמול ועד עכשיו, ולאט לאט מבליח לו השיר בתוכי. כשהתישבתי לכתוב את הקטע הזה, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו והסיר של המילים עדיין היה על האש, מתבשל בתוכי ואז הופיע השיר. "הייתי את כל העולם מבשם, ביופיים של רזים וסודות..." והכל יצא החוצה, ההבנה שלי שאני רוצה לשנות, זה עלה כבר אתמול כמובן ולא רק אתמול, כבר הרבה זמן שאני זומם על שינוי בתחום הזה של הפחד מהצלחה והנפילה שעלולה לבוא אחר כך, ועכשיו, כשאני מול המקלדת, ממלא שורות במוחי של השיר הקסום הזה, של השיר שבעצם חוסם את ההבנה, שחוסם את הדבר האפשרי הזה, להיות קוסם. "אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים, בוא ואתן לך מפתח..." בעצם זה אפשרי, להיות קוסם, ולא רק הקוסם קוק או אורח שלו יותר נכון, להיות קוסם אמיתי בחיים שלי. אני כרגע במקום אחד ועוד מעט אהיה במקום אחר, קוסמות אמיתית. לא בטוח שיהיו כל מיני עשן וכאלה כמו שרואים בסרטים, כי שם, בסרטים, חייבים לקצר תהליכים ואין ממש את הזמן לחכות ולראות את התהליך נבנה, אבל בטוח שיהיה קסום. שינוי הוא תהליך קסום מלא בקסם. "כי פה הקוסם הוא הכל יכול
תודה לספר "שאנטראם" - כמעט אלף עמודים שקראתי בלי רצון להפסיק. אני מקווה שאור, איתמר ושירי יסלחו לי על היחס המוזר בשבוע האחרון :-) |