יש בתוכנו, תלמידים יקרים, מיעוט קטן המכנה את נוכחותנו בגדה המערבית של הירדן "כיבוש" ומגנה אותו ככזה. אין ספק שכיבוש אוכלוסיה אזרחית ושליטה עליה הוא מעשה בלתי נסבל ועוול משווע. אבל מה שהמיעוט בתוכנו מכנה ככיבוש איננו כזה, אם נסקור ביושר את העובדות ההיסטוריות שעשויות להבהיר לכם דברים כהווייתם. ויש מיעוט גדול יותר שתופש את נוכחותנו בשטחי יהודה ושומרון ההיסטוריים כישיבה טבעית של עם ישראל ששב לארצו אחרי גלות ארוכה בארץ שניתנה לו כהבטחה אלוהית. גם תפישה זו אינה תואמת את המציאות שהתרחשה כאן במשך 150 השנים האחרונות, שתחילתה בשיבה אטית של יהודים מהגולה.

כדי להבין את העובדות הרלוונטיות לעניין זה לאשורן, יש לחזור אל שנת 1947, שבה ארגון האומות המאוחדות החליט על חלוקת הארץ שהערבים קוראים לה פלסטינה ואילו היהודים קוראים לה ארץ-ישראל בין שני העמים. והא"ם קיבל את החלטתו זו בגלל שני אירועים שהחלו להטריד את דעת הקהל העולמית באותה העת. אירוע אחד מתמשך כ-90 שנים הוא הלוחמה הבלתי פוסקת בין ערבים ליהודים. ואירוע שני היה השואה של העם היהודי במלחמת העולם השנייה בה השמידו הנאצים 6 מיליון יהודים, כשליש מעמנו באותה העת. נראה כי מצפון העולם התעורר אז, באופן מפתיע יש לומר, והחליט להעניק בית לאומי לעם היהודי באופן ספציפי, עם שרטוט מפה מדויקת ולא כהצהרה בריטית סתמית הידועה כ-"הכרזת בלפור". השטחים שהאו"ם הקצה ליהודים לא היו רציפים וספק רב היה אם היהודים יוכלו לקיים בהם מדינה בת קיום לנוכח הנתק בין השטחים והאלימות הבלתי פוסקת של הערבים תושבי הארץ כלפי הרכוש והחיים של היהודים. אבל ליהודים היה מנהיג, שמו בן גוריון, שהבין שזו הזדמנות היסטורית להקים מדינה וקיבל בשם הישוב היהודי הסכמה לתכנית החלוקה של האו"ם. הערבים לא קבלו את תכנית החלוקה של האו"ם, המשיכו לתקוף את הישוב היהודי וכאשר ב-15 במאי 1948 הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, הצטרפו מספר מדינות ערב אל הערבים המקומיים ותקפו את המדינה מיד עם הקמתה. זוהי מה שהיהודים מכנים מלחמת השחרור והערבים מכנים ה-"נאכבה" שהיא המילה הערבית לאסון. ובמלחמת השחרור היהודים הצליחו להדוף את כל צבאות ערב ולכבוש שטחים שנתנו רצף טריטוריאלי למדינת ישראל הצעירה. מלחמה זו הסתיימה ב-1949 בהסכם שביתת נשק בחסות האומות המאוחדות שבו נקבעו גבולות שביתת הנשק של ישראל. זהו הקו הירוק. אבל מדינות ערב, למרות שחתמו על הסכמי שביתת הנשק לא פסקו, אפילו ליום אחד, לשלוח מסתננים (כפי שקראנו להם אז) אל תוך הקו הירוק כדי לרצוח אזרחים יהודים ללא הבחנה: זקנים, גברים, נשים וגם תינוקות. שום דו"ח גולדסטון לא קבע אז שמדינות ערב מבצעות פשעי מלחמה. כך, במתח ביטחוני בלתי פוסק חיה ישראל במשך 19 שנים כשהערבים מבצעים נגדה פשעי מלחמה. בשנת 1967 החליט נשיא מצרים שהוא מספיק חזק כדי להשמיד את מדינת ישראל: קול הרעם מקהיר הבהיר זאת היטב. אליו הצטרפו גם סוריה וירדן. התוצאה של תקיפת הקואליציה הערבית הייתה הדיפת המצרים מעבר לתעלת סואץ, הדיפת הסורים מעבר לרמת הגולן והדיפת הירדנים מעבר לגדה המערבית. שום "כיבוש"! ומאז הערבים רוצים לשנות את התוצאות האומללות ביחס אליהם של תקיפתם על ידי נוכלות בינלאומית, המבוססת בעיקרה על שליטתם ברוב רזרבות הנפט של העולם. אילו הסכימו הערבים להפסיק לתבוע את השמדת מדינת ישראל כפתרון סופי לסכסוך הישראלי-ערבי, היה שורר כאן מזמן שלום ולא היה כאן מה שהמיעוט הקטן הישראלי מכנה "כיבוש".

אבל רם כהן, מנהל "תיכון חדש", לא הסביר עובדות אלה לתלמידיו אלא הרצה בפניהם את עמדותיו הפוליטיות התואמות את העמדות הפוליטיות של המיעוט הקטן בישראל הקורא להמתנתה של ישראל להסכמת הערבים להכרה בקיומה בשם "כיבוש". לכן אין פלא שגדעון לוי יוצא מגדרו היום מעל דפי "הארץ" בשבחים לרם כהן. הוא מרחיק לכת ומשווה אותו עם יצירתו של אנטון מקרנקו "פואמה פדגוגית", בעיני - הגזמה פראית. טוב עשו במשרד החינוך שקראו לו לשיחה. נראה שבמשרד החינוך חושבים כפי שאני הקטן חושב: רם כהן עבר את גבולות סמכויותיו כמנהל בית ספר ופדגוג ונכנס לתחומה של תעמולה פוליטית האסורה על פי החוק בבתי הספר.