נפלנו לדרך הזו, המאוד מסוכנת,

בה אתה ואני "לא רואים דברים בעין אחת",

(ככה אתה אוהב להגדיר את זה).

זה בסדר אולי, וככה לפעמים נוטים לחשוב,

לזוג לא להסכים על דברים.

תיאורטית ייתכן ובסדר, (לא שאני מסכימה),

אלא שאנו כבר עמוק במדרון, לדרך בה לא מסכימים בכלום.

מזמן לא הבחורה, בעלת המובנות המיוחדות, החכמה, והאינטואיציות החריפות.

וגם אני, כבר לא בדיוק רואה את הדרך שלך.

היום, לכולם יש מה להגיד, דברים בהחלט חכמים נכונים.

איך זה התחיל, ומאיפה בדיוק זה קרה?

שוברת את הראש, ולא מצליחה למצוא את הנקודה.

זה בטח לא משנה מי היה שם ראשון, אנחנו כבר כול כך הרבה אחרי.

זה בהחלט משנה להמשך, כשלנו כבר ממש לא נעים.

לדעתי, חשוב מאוד המשוב החיובי שבהסכמה.

והוא חשוב במיוחד, שיהא קיים באדם הקרוב לנו ביותר,

אותו בחרנו בעצמנו (אחרי עזרת השם), אותו אוהבים, ואיתו כה רוצים.

אז אהבה אני מאמינה שיש, ורצון...מקווה שכן.

אז למה הדרך כול כך אבודה?

למה אצלי זה בכלל צריך לקרות? אני שכול כך רואה, ונחושה וברורה?

הייתכן שאני בכלל לא מה שאני? ואיפה השפעתך על כול זה?

איך ברחה לי ככה הדרך? ואיך הנחתי לה ככה לחמוק?

וכמי שתמיד אומרת שהכול מתחיל ונגמר באישה,

ברור לי שזו בטח אני, וכלל לא אתה.

ועדיין לא מצליחה למצוא בי את הכוחות,

להשיב את דרכי חזרה.

כך נשארת קטנה, ורק מאשימה.

וגם עכשיו אין לי סוף ראוי,

כששוב מוצאת עצמי רק בהתחלה.