בשיחה שהייתה לי עם אשת מקצוע ואם ל-2, דיברנו על הצורך של ילדות להתגנדר. היא תיארה שלאחרונה ילדתה בת ה-5 החלה לרצות להתגנדר - כמו "נסיכה קטנה". היא תיארה שכיף לה נורא עם זה שהילדה שלה מתיפייפת. בגיל 5 ההתגנדרות נתפסת כדבר "חמוד", מעין משחק. אך כשהילדה גדלה ומתחילה לבקש להתגנדר אז עולה סוגיה שהורים רבים תוהים לגביה - כשכל הורה מתמודד איתה על פי קצב ההתבגרות של הילדה שלו: האם להרשות לה חורים באוזניים (עם השנים גם במקומות אחרים)? לתת לה להתאפר? לנעול עקבים? לעשות פסים בשיער? באיזה גיל זה מעיד על התבגרות ומתי זה מוקדם מידי?
תגובות ההורים שונות ומגוונות: יש הורים שלא מרשים, ומגדירים את הגבול הברור לגבי מה על פיהם "שייך לעולם הגדולים" ומה שייך "לעולם של הילדה". יש הורים שמדברים עם ילדיהם ומגיעים למשא ומתן דוגמה: "איפור לא, רק ליפגלוס". יש הורים שנהנים מאוד! מכל התנסות של התגנדרות של הילדה ומטפחים זאת עוד לפני שזו יודעת לבטא את שמות המעצבים שהיא לובשת (דוגמה של סורי קרוז נדרשת כאן):
ויש כמובן הורים שרק מחכים שהילדה רק תגיד "אמא, אני רוצה איפור". . .
בתוך ההתעסקות עם הנושא עולות 2 שאלות:
בכל בית השיחה נראית אחרת.
2. עולה גם שאלה נוספת: מה החשיבות של היופי? אותה אם שסיפרה לי על ילדתה המתגנדרת גם סיפרה שלצד ההתעסקות עם איך להיות יפה ולמה, היא גם שואלת את הילדה שלה: "האם להיות יפה זה הכי חשוב?" אותה אם בחרה לחנך את הילדה שלה לערך עליון אחר: "הכי חשוב זה להיות נחמד". היא לא ביטלה את היופי - אפילו טיפחה אותו, אבל היא כן מצאה הזדמנות למקם אותו בתוך סולם הערכים המשפחתי.
איך אתם מדברים על הילדים שלכם על יופי?
|
