ספר שמות, ספר הגאולה מקדים ופותח דווקא עם אזכור שבטי ישראל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות פרק א/א). ולמה נצרך הכתוב להזכיר לנו את זה? הרי רק בפרק הקודם קראנו על מות יעקב וברכת הבנים?  "וכי היום באים? והלא ימים להם שבאו! אלא כל זמן שיוסף קיים לא היה עליהם עול מצרים. מת יוסף - נתנו עליהם משא של מצרים. לפיכך כתב הבאים - כאילו אותו היום נכנסו למצרים". ( שמות רבה פרשה א ד"ה א, ד הבאים) . כל עוד יוסף קיים, זכו לחסות המלכות, עתה שיוסף נפטר וגם קם מלך חדש במצרים, הם נמצאים בסכנה. עכשיו מזכיר לנו הכתוב שם אחרי שם מי הם בניו של יעקב, אחיו של יוסף, שמא שכחנו אותם.

פרשת שמות, כשמה, היא פרשה רווית שמות ועיסוק בהם. אין דבר יותר סמלי משם כדי לסמל אדם חופשי. העבד לא זוכה לשם. אם הוא מת ניתן להחליפו באחר שיעשה את עבודתו. הוא לא נספר בחברת האדם. הוא כלי ואמצעי לרצונותיו של השליט, הרודן.  אין לו שם. אין לו זהות. ניסיון מחיקת הזהות ע"י מחיקת השם הוא אחד מהסממנים הברורים ביותר להשפלת כבוד אדם בכל התקופות. "לכל איש יש שם שנתן לו אביו ואמו" כותבת זלדה. כל איש נושא בקיומו את ירושת קודמיו, את הציפיות שלהם, את הרגשות שלהם, את הערכים עליהם הוא התחנך. "שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה  שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו " (תנחומא ויקהל, לה).

השם הוא המגדיר, הוא המבדיל בין זהות לזהות- "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו": (בראשית ב/כ). עד שלא קרא להם בשם, לא הכיר ולא ידע אותם. רק במפגש עמם, מסוגל להבחין ביניהם. וכותב הרמב"ן בפירושו לפסוק "... והענין, כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו, כלומר הראוים להוליד זה מזה... נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחביר... והודיע זה בשמות... ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה".

 בפרשתנו מופיע ביטוי ייחודי. בהתגלות ה' למשה בסנה, משה מקבל (לא בלי הסוסים) את שליחותו ושואל  "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם א-להי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" (שמות פרק ג/יג). מי זה הא-להים הזה? מה שמו? איך קוראים לו? מה זהותו? משה חושש שהעם לא יסתפק בעובדה שמדובר  בא-להי אבותיו, הוא מבקש שם, כי מדובר במציאות אחרת. ותשובת ה' "ויאמר א-להים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שמות פרק ג/יג).  האם זהו שם? מסביר הרש"ר הירש "כל שאר היצורים אינם אלא מה שעליהם להיות. הוויתם קשורה לרצון האחד והיחידי אשר אך הוא יכול לומר: הנני, וגם אהיה אשר ארצה להיות. בכך בוטאת מהותו האישית, המוחלטת, החופשית של ה'".  ואם אמרנו שהשם מגדיר מהות הרי שנראה שה' הוא היחיד שמהותו חרות מוחלטת, הוא הווה והוא יהיה, וככזה שמו פחות רלבנטי אלא מהותו חשובה. מהות שנתן יהיה להתחיל לתפוס ולהבין כשיהיה העם חופשי. אנשים שאינם בעלי שם וזהות אינם יכולים להתחבר למהות החרות  "מילים אלה - אהיה אש אהיה- שוברות  אזיקי אדם... זוקפות אותו ומעמידות אותו לרשות ה' כבן חורין" (רש"ר הירש, שם) .

 רק שם, במעמד הר סיני במפגש פנים אל פנים יגיד ה' "אנוכי ה' א-להיך" רק שם במפגש מתוך חירות יהיה משמעות לשם. "עבדי זמן עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי" ( ר' יהודה הלוי).