גם לדפוקים מגיעה אהבה / מיא עשת והמאותגרים

לצפייה במסך מלא

גם לדפוקים מגיעה אהבה / מיא עשת והמאותגרים

‎96

בריאות ומדע

344 תגובות יום חמישי, 7/1/10, 21:39

שוב פוסט ארוך כרימון, קחו נשימה ■ סופר 1 נהדר: סטיב מרטין, כן כן, השחקן ■ 3 גברים שהחליטו באותו שבוע על שיבת מיא. נו, מה נראה לכם, הסכמתי? ■ ועל הימים שבהם נחשבתי אשה מופרעת

כידוע לששת קוראיי עברתי עד לפני פחות משנה תקופה לא קלה, שבה לא הייתי ממש בדיכאון, או בכל אופן לא בדיכאון פסיבי, כזה שמפיל למיטה, אלא בסערת רגשות קשה. הייתי נסערת ופגיעה והרגשתי שאני מתהלכת בעולם בלי עור. כל שטות פגעה בי וכל מכה גמרה עליי. ובתקופה הזאת דווקא, למרבה הפלא, לא חסרו לי מחזרים, אבל כמובן שמערכות היחסים שלי לא היו משהו מאוד מרגש וכיפי.

בכולופן בין העשרות הרבות (ואני לא מגזימה) שפנו אליי אז, היה מישהו שקשר איתי קשר יחסית עמוק לווירטואליה (אם להתקשר ארבע פעמים ביום, כל יום, לאורך תקופה, ולשוחח שיחות מאוד חושפניות על עצמו, זה אומר עמוק), אבל כל הזמן התחמק מפגישה. זה נראה לי מוזר, והיום, במצבי המשופר אין סיכוי שהייתי מגיעה אפילו לשיחה שנייה כזאת, אבל אז חשבתי לתומי שאולי העניין נעוץ בכך שהוא מאוד מכוער ולכן מתבאס לפגוש נשים פנים אל פנים. יש דברים כאלה. בכל מקרה, בסוף הגיע היום הגדול: הוא קבע איתי פגישה.

ובלי כל בושה ומצמוץ ביטל ברגע האחרון.

זה היה כבר מוגזם, לטעמי, לכן אמרתי לו שלא יתקשר שוב, כי באמת הבנתי שנתקלתי כנראה בשרוט אפילו יותר גדול ממני (וזה היה קשה דאז). ושכחתי מהסיפור.

והנה, מה מאוד הופתעתי לקבל לפני מספר שבועות - במשך יממה אחת - שלוש שיחות טלפון מגברים שעשו 'שיבת מיא', כל אחד אחרי תקופה אחרת, והחליטו שזה הזמן לנסות ולפתוח שוב את הדלת הזאת שמזמן לא דפקו עליה, בלי לחשוב, לרגע, שהיא, הדלת, אולי הלכה בינתיים משם ולא נשארה באותו מקום שהניחו אותה, כי היא בעצם לא חפץ, דא, וגם לא אשה מהזן הכנוע הנפוץ כל-כך, אלא בנאדם, ודווקא די אקטיבי ודינמי. שניים היו כה דביליים וזניחים, שהם לא ראויים לאזכור, אבל אחד מהם היה הנ"ל.

סטיב מרטין

ועכשיו, ברשותכם, אקח פאוזה קלה ואשבור לנושא אחר לגמרי, ותיכף תבינו איך הכל מתקשר. והנושא הוא השחקן האמריקאי המאמי סטיב מרטין, שמזמן רציתי לכתוב עליו ולא היתה לי הזדמנות. ובכן, אם יש סופר שאני מכירה, שהביטוי 'לא מוערך כערכו' רשום על שמו בטאבו, הרי הוא גיבור הסרט החכם והנפלא סיפורי אל.איי - שאת תסריטו גם כתב וגם הוא לא זכה לכבוד שהיה ראוי לו, אבי הכלה הזכור לטוב ועוד ועוד. מרטין הוא גם זמר ובמאי ומפיק וכותב טורים בניו-יורקר ובניו-יורק טיימס ואיש רב פעלים (ואני מתערבת שגם זיון לא רע), ובנוסף הוא גם כתב בין לבין יותר מעשרה ספרים.

העלאת תמונות

רק שניים מהם תורגמו לעברית, ושניהם לדעתי יצירות מופת, למרות - ואולי בגלל - המינוריות שלהם. זבנית מ–2001 הוא רומן קטן ומקסים שמעביר בדיוק רב את הניכור האורבני, והוא עדין כל כך, שזה פשוט מדהים (במשמעות המקורית של הביטוי, מלשון פליאה ותדהמה) שגבר מבטא קול כל כך משכנע של אשה - כי מרטין כותב אותו בגוף ראשון מפיה של הבחורה הצעירה המשמשת כמוכרת בכלבו בבוורלי הילס. זה ממש הספר שכדאי לכן, לנשים, לקרוא, אם אתן לא מאמינות שיכול להיות גבר שיבין אתכן. שיש דבר כזה. שלא צריך למהר ולהיות סלחניות כלפי גברים אטומים. כי כשאני מדברת על כך שהיכרתי גברים שהבינו נשים, היכרתי בחיים, אני מתכוונת למשל לראייה כזאת. מיראבל הדכאונית מחפשת כמובן מה שכולנו מחפשות, אהבה. וכמו רבות מאיתנו, או יותר נכון, רבות מהבחורות הצעירות שאני מכירה, היא די התייאשה כבר. זה גם ספר שמזכיר קצת את אבא ארך רגליים של ג'יין וובסטר, ספר שנכתב עוד ב-1912, למרבה התדהמה.

העלאת תמונות

הספר השני שלו שתורגם לעברית, העונג שבחברתי (2003) הוא הספר השני-האהוב עליי ביותר בעולם אחרי 'הלב'. דניאל, הגיבור שלו, הוא בחור צעיר ושובה-לב, ומבריק וחכם ומלא-הומור, שיש לו הפרעת אישיות כפייתית, הגורמת לכך שכל יציאה שלו מהבית היא מטלה מטורפת, תרתי משמע. הוא כמה לחברה, ומה תגידו על זה - גם לאהבה, אבל קצת קשה למצוא אהבה, כשאפילו חציית הכביש מביתו נראית לו משימה בלתי אפשרית 3.

הגאוניות של מרטין כסופר מתבטאת בכך שהוא גורם לקורא הזדהות מוחלטת עם הגיבור, כך שאתה נסחף לתוך ההפרעה שלו וממש עובר איתו את כל הקשיים שנובעים מהכפייתיות שהוא נתון בה. למשל, להוריד רגל מהמדרכה לכביש, זה ממש כואב לך אישית! ועם זאת, הבדידות הורגת אותך בבית! זוכרים את הסרט הכי טוב שיש עם ג'ק ניקולסון? זוכרים כמה ניקולסון בתפקיד הסופר שמנסה לעזור לשכנו ולמלצרית שהוא מתאהב בה - ובכלל, ליצור קשר אנושי למרות ההפרעה שלו - היה מקסים בסרט הזה? ואיזה תהליך הוא עבר במהלכו? גם זה אחד הסרטים האהובים עליי, ובדיוק בגלל אותו עניין - והוא ההיפוך.

ג'ק ניקולסון ב'הכי טוב שיש'

ההיפוך, שחל ברגע שאתה נכנס לעולמו של 'החריג' ומבין שמבחינתו, הנורמלי זה הוא והחריג הוא אתה, כי הוא לא יכול אחרת, והסטנדרט של ההתנהגות, מה שהוא מבין ויכול וקולט מהעולם ומחזיר אליו, זה הסטנדרט שלו. כלומר, ההגדרה של מיהו נורמלי ומיהו חריג - ואת זה אמרו אינספור הוגים ופילוסופים לפניי ואפילו לפני סטיב מרטין, והתעסק עם הסוגייה הזאת במיוחד הפילוסוף הצרפתי בן המאה הקודמת מישל פוקו - היא הגדרה חברתית סטטיסטית. זאת אומרת, שברגע שיש בחברה מסוימת יותר אנשים שמתנהגים X, התנהגות X תהפוך לנורמה, וכל סטייה ממנה תיחשב חריגות, לא בגלל שמשהו פגום בה במובן אובייקטיבי, קדום, מדאורייתא, אלא כמעט תמיד (והכמעט הוא להתנהגויות שהן מתועבות בכל חברה באשר הן סותרות את המשך הקיום האנושי, כמו רצח) בשל הסתירה של המוסכמות והאיום על מוקדי הכוח בחברה (זו למשל הטענה של פוקו).

■■■

לא שכחתי אתכם. זוכרים את ההוא שעשה שיבת מיא? כמובן שלא זיהיתי בכלל במי המדובר. אחרי שהציג את עצמו, התברר לי להפתעתי שהוא מעוניין לקיים את הפגישה, אחרי יותר משנה! (האמת, אולי שנה וחצי, אנ'לא זוכרת כבר) מה השתנה? הוא כבר לא מכוער? קיצר, אתם לא תאמינו, אבל הבחור הסביר לי בנחת, שכיוון שהייתי כה מופרעת או מתוסבכת או כל כינוי לא פוליטיקלי-קורקט שלי כן מותר לכנות את עצמי ואני לא זוכרת באמת במה הוא השתמש - הוא חשש אז - שימו לב - שאפול עליו למעמסה (!) MOI! שבחיים לא נפלתי על אף אדם למעמסה ורק עזרתי לאנשים כל חיי, גם בתקופות הקשות שלי! כאילו, עכשיו, אחרי שהוא הבין לפי הכתבות שלי ב'את' שהתאוששתי, הוא מוכן לתת לי צ'אנס!!!

תקצר היריעה ויחסרו כל סימני הקריאה והשאלה והפיסוק שבעולם מהבע את תדהמתי המוחלטת. אחזור ואציין רק, כפי שכתבתי בעבר, שכמו כל הגברים שאני בכלל מתחילה להתעסק איתם, מדובר באדם מן הישוב ולא באיזה תמהוני המתגולל ברחובות.

ואם מישהו מהקוראים עוד לא קלט ממה נחרדתי ומה בדיוק הבעיה שלי, ומה הפריע לי להגיד לו פשוט לא וזהו, אומר שאופי זה אופי, והאישיות היא אותה אישיות, וטוב לב זה טוב לב - והאופי המקורי נותר גם אצל אנשים עם הפרעת אישיות, או שנתונים בדיכאון, או במצב של חולשה - בדיוק כמו גיבורי הספרים של מרטין - או כמו שהייתי עד לא מזמן, או כמו שנשים רבות נמצאות כל הזמן בגלל המולטי-טאסקינג הבלתי אפשרי, או כמו שגברים רבים נופלים לקראת משבר גיל ה-40 וה-50 בגלל חוסר האונות הממשמש ובא או לפחות הפחד ממנו, או בעקבות פיטורים או גירושים או בגלל 1001 סיבות אחרות.

ואני בכלל לא מדברת על המוני הצעירים/ות בדיכאון עקב כל הבחירות הבלתי-אפשריות שהם נדרשים לעשות בלי נתונים מינימליים ועם שקרים של כל הציבור הנאור שמפטם אותם בלי בושה בחרטא של כמה טובים הנישואים וכמה הם ממש ממש חייבים להתחתן ולהתרבות לאלתר! בכל מקרה, ולמרות כל אלה, עדיין יש הבנאדם מאחורי ההפרעה. ואני היא אני היא אני.

ליקוי, לקות, הפרעת אישיות - כולן תוויות ששמים היום על ילדים ומבוגרים שפעם בעצם נחשבו נורמליים, או רק קצת מוזרים, או גם להיפך - שכונו במילים פחות מחמיאות שהיום נחשבות לגמרי פוליטיקלי-אינקורקט, כמו מופרעים - כשם שאני כוניתי כל ילדותי ילדה מופרעת, ומי יעלה על דעתו היום להגיד על ילדים פי מיליון יותר מזיקים ממה שהייתי אני - מופרע? (אפרופו - לאהרון אלמוג, יש סיפור נהדר, על הימים שבהם נחשבתי לנער מופרע, בדיוק על כמה קל ומהיר לתייג, בספרו כלב שחור ועוד סיפורים, מ-1974. הוצאת תרמיל. מומלץ).

ופה אני גם נורא מתחברת שוב לפוסט המופתי שכתבה חברתי ולרי (אלת האש) על ההפרעה שלה, המניה-דיפרסיה, ואיך היא חיה איתה בשלום, ולהיפך, כמה שהיא ייחדה אותה ואפשרה אותה לחוות את העולם באופן ייחודי. ואני נזכרת בעוד מאני-דפרסיבי, הסופר והשחקן האנגלי סטיבן פריי (עוד שחקן/סופר: דג ושמו וונדה, החברים של פיטר, גוספורד פארק בקולנוע, פריי ולורי, ג'יבס והפתן השחור בטלוויזיה, 'השקרן', 'היפופוטם', 'השתלטות' - בין היתר, כסופר), שגם מצהיר בראיונות שהוא בחיים לא היה מוותר על המאניה שלו, כי בין השאר היא אפשרה לו ליצור ועשתה אותו מאושר (במגבלות הז'אנר). הנה הקישור לאתר הבית שלו. מצחיק, מצחיק.

סטיבן פריי. סופר, שחקן, פסיכי עם קבלות, הורס מצחוק

אגב, לא כל פסיכי הופך להיות סטיב מרטין או ג'ק ניקולסון או סטיבן פריי או יו לורי או הגדול מכולם ג'ון קליז או ז'אן ז'ירו (המאייר של הוויז'ואלים שמלווים את הפוסט, הסבר בסוף) או רידלי סקוט או לוק בסון. ויתרה מכך, גם לא כל אידיוט שחטף שפעת ושכב במיטה ליומיים כבר ראוי לכינוי מופרע או פסיכי! את התווית הזאת, ידידיי, רק פסיכיאטר יכול לשים עליכם! זה לא שכל אחד יכול להתהדר בנוצות לא לו!

אני זוכרת, ותרשו לי להתרברב (מי, מי יעצור אותי בבלוג הפרטי שלי?), שנכנסתי לפסיכיאטר שלי אחרי שהכדורים התחילו ממש להשפיע עליי. "תראה איפה אני היום, ואיפה הייתי אז", אמרתי לו בגאווה, כי זכרתי את הפגישה הראשונה שלנו, שבכולה כמעט בכיתי (בחלק צחקתי מהאבסורד). והוא ענה לי: "את סתם מקשקשת. דעי לך שגם ב'שיא השפל' שלך, כמו שאת אוהבת לומר, היית בנאדם מרשים מאוד".

והיכולת לראות מבעד להפרעות של כפייתיות ושל רגישות-יתר או של דיכאון שהוא כל-כך כל-כך נפוץ במקומותינו (ודי בצדק אם לשפוט על פי המאורעות האחרונים בארץ ובעולם), את האדם: אם הוא ביסודו טוב ואוהב, או ביסודו קפוץ-נפש ומר ונקמן ומרושע ועלוב ובעיקר קטן - זו גדולה. ולפעמים זה ההיפך - היום, מרוב הממבו-ג'מבו הניו-אייג'י של עור ועעווה קשה לזהות את אטומי-הרגש שמסתתרים מאחורי הססמאות האלה של הנשיבוק הווירטואלי. גם מעונשם של אלה כדאי להיפטר שעה קודם.

■■■

אני מרוב תדהמה אפילו לא אמרתי לבנאדם ההוא לא. רק בפעם הבאה שהוא התקשר. באמת שנדהמתי. זה, בניגוד לכל שיר-כימהון שנכתב פה בקפה בניקוד, באמת היה מדהים. כאילו, אני, על כל יתרונותיי, לא הספקתי לך בהיותי בתקופה המאוד מסוימת ההיא? וכי גם אז, הלא עבדתי במלוא העזוז? וכי לא פרנסתי את ילדיי והרווחתי כמו שני גברים? וכי לא הקפדתי בצורתי ובספורטיביותי ובבגדיי ונראיתי כפרסומת מהלכת ללק אסי ססגוני וכסטייליסטית רבת-השראה במיוחד? מה בדיוק גרם ליצור כלשהו עלי אדמות לחשוב שאני אשען עליו? העובדה שבכיתי? שייללתי? זה בסדר, בשביל זה יש לי חברות, ובדיוק בגלל שהן היו איתי בתקופה הקשה, וגברים ברחו, הן יישארו גם עכשיו.

ואתם יודעים מה אני מרגישה עכשיו, כרגע, בבית החדש שלי, בשיא כוחי והאנרגיות שלי? אני כבר לא מדברת על זה שמי שלא היו מוכנים לסבול אותי בתקופה הקשה בטוח שינופנפו מחיי. אבל אני גם מרגישה שאני כבר לא צריכה עוד גברים בכלל. בכולופן מסוג מסוים ומגיל מסוים. הם פתאום נראים לי נורא חלשים כאלה. ברגיל. בלי הפרעות אישיות ובעיות כפייתיות. סתם בבכיות של גברים גרושים על כך ש"לקחו להם" את הילדים ו"לקחו להם" את הכסף וש"קשה להם" להתנייד ולהגיע ולנסוע ולחזר ולבוא ולצאת בערב או בסופי-השבוע, ובכלל הסדר-יום וסדר השבוע שלהם נורא מסובכים עם הילדים...

דא - שכל אשה רגילה (כמעט כתבתי נורמלית...), ונשואה, מתמרנת בין העבודה לבין הילדים כדבר שבשגרה! פתאום, בחוזק שלי, אין לי כוח לכל היללנות הזאת. ואני חוזרת לעצמי, למיא של גילאי העשרים, שסבלנותה שאפה לאפס ובכל זאת היו לה חיים מאוד סוערים ונפלאים בחברת חתוליה וחברותיה ומאהביה המצחיקים שהכי בעולם הזכירו אמנם לא את סטיב מרטין, אבל את ג'ק ניקולסון כן!

ופתאום טוב לי עד שאני חייבת לצחוק לעצמי בעצמי לבד בבית, לזוועת החתולים הנמים. תגידו שזו לא הפרעת אישיות!

והנה, לוויז'ואל בחרתי בעוד מופרע אחד, שבגלל האתנוצנטריות שלנו בישראל (נו, מה?) והאמריקניות שלנו, כמעט לא מוכר אצלנו, אמן הקומיקס הצרפתי הגאון ז'אן ז'ירו (Jean Giraud) בן ה-74, שידוע יותר בכינויו מביוס (Moebius), על שם רצועת מביוס, שהיא מושג מתמטי-גיאומטרי, הנקראת על שם ממציאה הגרמני, וז'ירו השתעשע בה רבות. ז'ירו הוא אמן פורה באופן בלתי רגיל מבחינת המוני הדמויות שברא, המון עלילות, ובין השאר תרם מדמיונו המופרע לסרטים כמו הנוסע השמיני של רידלי סקוט הפסיכי מ-'79 והאלמנט החמישי של לוק בסון (עוד מופרע אחד) מ-97'. רק אל תדברו איתי על נורמליות. רק לא זה. הלאה הנורמליות! ■

דרג את התוכן:

תגובות (337)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

חן הקוקייה

\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"ז'אן ז'אק רוסו

פוסטים אחרונים

ארכיון