חדר ישיבות, שבע בערב. "אתה מנהל השיווק הגרוע ביותר שנתקלתי בו" צועק המנכ"ל "ואני מדבר אתך על 35 שנות ניסיון.עשר מהן בניגריה וחמש בהודו." מנהל השיווק תוקע בו מבט מלא בוז "אולי אם היית בא לבקר קצת יותר היה לך מושג מה הולך פה. זה שכבר חודשיים אין סחורה במחסנים אתה יודע?" עכשיו תורו של מנהל הלוגיסטיקה לתקוע מבט רצח במנהל השיווק "תלכלך עלי חופשי, אין בעיה, הכול עלי. תמשיך לאכול כל יום שרימפס במסעדות יוקרה ותפיל את כל הפאשלות שלך על התימני מהמחסן. רק לידיעתך אני כבר חודש עובד בלי מחשב, אבל זה לא מעניין אף אחד, כולל את אחראי המחשבים. אחראי, עאלק".העיניים מופנות עכשיו אל ייבגני שיושב בקצה החדר. "נו, מה... אני לא יכול עובד לבד עכשיו... נו... מנהלת משאבי כוח אנוש אומרת היא מביאה לי מחליף למרייה אבל, נו, לא מביאה". המנכ"ל מאדים ופונה למנהלת משאבי אנוש "שלא תעני לו, את שומעת?!" אני נרגע, שהוא קטע את הלופ לפני שהגיעו אלי, המנכ"ל מצדו לוקח נשימה עמוקה, מרגיע את עצמו ומסנן "נמאס לי כבר מכל החבורה הזאת. אנשים שמרוויחים הון עתק ועסוקים כל היום רק בלזרוק אחריות אחד עלהשני ואיך לצאת הביתה בחמש. את כולכם אני אעיף מפה, אתם שומעים?! אין לי שום בעיה.יש הרבה אנשים בחוץ שישמחו לקבל את המשכורות שלכם. איפה האחריות? איפה המחויבות? מה זה כאן גנון? אני ממש בוש ונכלם בכל אחד ואחת מכם. רק לצאת הביתה מעניין אתכם? רק להתעסק בכל דבר אחר חוץ מעבודה?" דממה. אפילו הזבובים הפסיקו לזמזם. הוא תוקע בנו את מבט התוכחה שלו "עובָד? רצית להגיד משהו?" כל העיניים מופנות אלי במבטי ספק הערצה ספק דאגה, אני נהנה עד הסוף מ-15 שניות התהילה שלי,"כן, רק רציתי להגיד שכבר אחרי שבע בערב ויש לנו ערב חברה היום אז כדאי שנצא הביתה... להתארגן וכזה.... אתה יודע...." שוב הוא לוקח נשימה, הפעם עוד יותר עמוקה. לא קשה לראות את המחשבות שרצות לו בראש לגבי בחירת שיטת החניקה המתאימה היותר עבורי. "בסדר, נעצור כאן בינתיים, אבל אם אתה חושבים שגמרתי אתכם אתם טועים,טוב ניפגש בערב...".

כעבור שעתיים כולנו נפגשים בערב חברה בבית המנכ"ל. כל הפרצופים הזעופים ועצבניים הם עכשיו יפים, נינוחים, מאופרים וריחניים. מנהל השיווק מתחבק עם מנהל הלוגיסטיקה, מנהלת משאבי אנוש מגישה כוסית וודקה לאחראי המחשוב, כולם מתחבקים עם כולם ומחליפים "מה נשמע?", "איך הולך?", את/ה נראה/תנהדר/ת" ועוד ועוד. המנכ"ל פוסע בכיווני. אין ספק שגם הוא עבר מהפך של ממש בשעתיים האחרונות. הוא ניגש אלי וסוטר לי בחיבה על לחיי "עובד, עובד, איזה מתוק אתה עם הזיפים האלה, דווקא מתאים לך" אני משתחרר מסטירות החיבה שלו מחייך ושואל "אז זה כן בסדר? כי בבוקר שאלת אם אני נציג החיזבאללה" הוא ממשיך לחייך בחיבה "השתגעת?! שלא תעיז להוריד אותם מתוק, עכשיו תסלח לי אני צריך להרים כוסית". המנכ"ל ניגש למיקרופון, מוודא שכולם מזוגים ופותח בדברים "הרשו לי להרים כוסית לעובדים הנהדרים שלנו, שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.... רק בזכות המחויבות שלכל אחת ואחד מכם, האחריות והיוזמה.... אני רוצה להודות גם לבני ובנות הזוג שקצת הוזנחו בזמן האחרון, אני מקווה שאתם מקבלים בהבנה ובאהבה את הדבקות במטרה של בני ובנותזוגכם ואתם בהחלט רשאים להיות גאים בהם.... ועכשיו קדימה לקריוקי!".

בוקר חדש מפציע, אנחנו ישובים שוב בחדר הישיבות, להמשך הישיבה מאמש. המנכ"ל נכנס בפרצוף חמור סבר. "היי" אני מנסה לרכך אותו "היית גדול אתמול בקריוקי עם שיר הפריחה". הוא לא מחייך, רק מסתכל עלי כמו על איזה זבוב טורדני "תתגלח בפעם הבאה שאתה רוצה להגיד לי משהו, זה לא חיזבאללה כאן ברור?!"