קשה לשים את האצבע על הרגע המדוייק ואולי לא היה רגע כזה. לאט לאט משהו נרגע. כמה ערכים נטמעו בחיי, על אחרים ויתרתי. עדיין חשוב לי איך זה נראה, אבל אני לא לוקחת את עצמי כל כך ברצינות וגם הזולת הנקרה בדרכי זוכה ליחס יותר חומל ואוהד. עדיין כועסת לעיתים אבל קל לי לעבור הלאה. לא נאחזת בחוויה או מפגש, משחררת בקלות. מחוברת יותר לאיך אני מרגישה מאשר לאיך אני חושבת שזה צריך להיות. לפעמים יש לי תחושות ברורות ומשמחות של אהבה, הכרת תודה, יראת כבוד לטבע והנאה מהפשוט והלבבי. אני פנויה וקשובה יותר לעומד מולי ולעיתים "רואה" אותו לעומק. בשורה התחתונה - בעיני, וזה מאד אישי כנראה, גיל 50 עדיף לגמרי על גיל 20 . לא אופנתי כל כך בתרבות שלנו אבל תמיד העדפתי מבוגרים חכמים ואני שמחה להצטרף לזקני השבט.
ולסיום: אתכם שעברתם כמה דברים בחיים אני שואלת: מתי הייתם במיטבכם? אז או עכשיו? ולמה? ואתכם הצעירים אני שואלת: מה יהיה העוגן? הדבר שיוביל אתכם בדרכי החיים עם חוסן פנימי. במה תתמידו?
|
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ומתוך האוסף הלא קטן המצוי בתחום הרוחני, אם כי במידה רבה רבים בתוכו חופפים,
אציע עוגן לצעירים ולפחות צעירים. לכל מי שנשמה עדיין באפו,
עוגן מבית המדרש של קרלוס קסטנדה,
"המוות כיועץ".
במקום לברוח מהדבר הכי מפחיד שקיים להנכיח אותו בחיינו בכל רגע.
הי,
אענה כצעיר שעבר כמה דברים בחיים.
העוגן הוא תובנות של יחידי סגולה שהצליחו להרחיק לכת וראות ולהציץ "מעבר לפרגוד".
אפשר ללמוד מנסיונם של אחרים.
הגיל באמת לא יכול לעמוד מול התרגיל.
עלית על נקודה חיונית וחשובה להרגשה טובה, שמצדיקה פוסט שלם: התחזוקה.
בקרוב...
ובינתיים, על בסיס קבוע פעם פעמיים בשבוע
דבר אחד שמעלה את רמת הסרוטונין (כלומר קשור בתנועה נמרצת יחסית) למשל הליכה בחוץ.
תודה יעל, זה הכיוון
אחרי 50 זה טוב - התובנות (פעם לא אהבתי את המילה), קבלת עצמנו (אם)
תסכולים, אצלי הם רק בעניני בריאות וכושר, אחרי הכל קצת התחמצננו...
* :))
יסמין יקרה
איזה כיף לקרוא על המסע
שמוביל לפשטות ולקבלה.
אהבתי מאד
ממני יעל הרפז